העליות הראשונות
העלייה הראשונה החלה ב־1882 בערך, בעיקר מרוסיה ומרומניה, והקימה את המושבות הראשונות. העלייה השנייה (1904–1914) הביאה צעירים שהקימו קיבוצים וערים. אחריה בא גל אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועלייה מפולין בשנות ה־20, ועלייה מגרמניה ומארצות אירופה אחרות בשנות ה־30.
במקביל, עלו גם יהודים מתימן ומארצות אחרות במזרח התיכון, והתיישבו בארץ בתקופה העות׳מאנית והמנדט הבריטי.
העלייה ההמונית
אחרי הקמת המדינה ב־1948 הגיעו תוך כשלוש שנים כ־700 אלף עולים, כמעט כמספר היהודים שחיו כאן עד אז. הם באו מפליטי השואה באירופה, ומארצות ערב ואסיה: עיראק, תימן, מרוקו, תוניסיה, לוב, מצרים, איראן ועוד.
כדי לקלוט כל כך הרבה אנשים הוקמו מעברות ומחנות מעבר, ואחר כך עיירות פיתוח ושכונות. החיים היו קשים לעיתים: אוהלים, דוחק, מחסור במזון. המדינה הצעירה למדה לקלוט את כולם, ולא תמיד עשתה זאת בצורה הוגנת.
מבצעי העלייה וגלים מאוחרים
היו כמה מבצעים מיוחדים: על כנפי נשרים מתימן (1949–1950), עזרא ונחמיה מעיראק (1950–1952), משה (1984–1985) ושלמה (1991) מאתיופיה. בכל אחד מהם הוטסו אלפים עד עשרות אלפים.
בשנות ה־70 עלו יהודים מגאורגיה ומברית המועצות, ובשנות ה־90 עלו כמיליון בני אדם מברית המועצות לשעבר. עלייה מעמים אחרים נמשכת עד היום, ממדינות כמו צרפת, ארצות הברית ואתיופיה.
מה זה אומר לנו היום
כמעט כל משפחה בישראל היא משפחת עולים, או נולדה למשפחה של עולים. לכן מעניין לשאול: מתי הגיעו הסבים שלי? מאיפה? מה היה הדבר הראשון שהם עשו כשהגיעו?
הסיפורים האלה הם חלק מההיסטוריה של המדינה, והם חשובים בדיוק כמו המלחמות והחוקים. שמירה עליהם אומרת לכבד כל מי שבנה כאן בית.
ציר זמן קצר
אפשר לעשות ציר זמן בכיתה: 1882 העלייה הראשונה, 1904 העלייה השנייה, 1948 הקמת המדינה והעלייה ההמונית, 1984 ו־1991 מבצעים מאתיופיה, וסוף שנות ה־80 ושנות ה־90 העלייה מברית המועצות לשעבר.
שימו לב שלכל עלייה כמה מקורות ומספרים שונים. כשכותבים מספר, אפשר להוסיף ״בערך״ או ״כ־״, ולשאול מי ספר ובאילו תאריכים. כך לומדים לקרוא היסטוריה בעיניים פקוחות.
יש גם ספרים, סרטי תעודה ותערוכות שמספרים על כל גל עלייה. בעזרת מבוגר אפשר לבקר במוזיאון או בארכיון מקומי, ולראות מסמכים אמיתיים כמו תעודות עולה, תמונות ממעברות ומכתבים.