חוברת היסטוריה לבגרות — ציונות, מנדט, שואה ותקומה

בסוף המאה ה־19 התגבשה התנועה הציונית, ובתוכה התפתחו כמה דרכים להגשים את הרעיון. הציונות המדינית, שבראשה עמד בנימין זאב הרצל, האמינה שקודם יש להשיג הכרה בין־לאומית — "צ׳רטר" — ורק אחר כך לעלות ולהתיישב בהמונים.

הציונות המעשית טענה שאין לחכות: צריך לעלות כבר עכשיו, לקנות אדמה ולהקים יישובים, צעד אחר צעד. אחד העם (אשר גינצברג) הוביל את הציונות הרוחנית: לדעתו ארץ ישראל צריכה להיות קודם כול מרכז רוחני ותרבותי, שיחזק את העם היהודי בתפוצות ויחדש את התרבות העברית.

הציונות הדתית ראתה בשיבה לארץ חלק מהגאולה ושילבה שמירת מצוות עם בניית הארץ. ב־1902 נוסדה תנועת "המזרחי". ב־1903 הוצעה בקונגרס הציוני השישי "תוכנית אוגנדה" — מקלט זמני ליהודים במזרח אפריקה. ההצעה עוררה מחלוקת חריפה, ונדחתה סופית ב־1905.

העלייה השלישית (1919–1923) הגיעה בעיקר ממזרח אירופה, אחרי מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה. רבים מעוליה היו חלוצים צעירים מתנועות נוער, שסללו כבישים, ייבשו ביצות והקימו קיבוצים ומושבים. ב־1920 הוקמו ההסתדרות הכללית של העובדים וארגון ההגנה.

העלייה הרביעית (1924–1928) הגיעה בעיקר מפולין, בעקבות מצוקה כלכלית שם, ובזמן שארצות הברית הגבילה את ההגירה אליה. רבים מעוליה היו בני המעמד הבינוני — סוחרים ובעלי מלאכה — והם התיישבו בעיקר בערים, ובמיוחד בתל אביב.

העלייה החמישית הגיעה בשנות ה־30. אחרי עליית הנאצים לשלטון ב־1933 עלו גם יהודים רבים מגרמניה וממרכז אירופה, ובהם רופאים, מהנדסים, אנשי מדע ואמנים. העלייה הזאת הגדילה מאוד את היישוב וחיזקה את הכלכלה, את המדע ואת התרבות.

במלחמת העולם הראשונה הייתה ארץ ישראל חלק מהאימפריה העות׳מאנית, שלחמה לצד גרמניה. היישוב סבל מרעב וממחלות, ובאביב 1917 גירשו השלטונות את רוב היהודים מתל אביב ומיפו. קבוצת ניל״י, בהנהגת אהרן אהרנסון, ריגלה בסתר לטובת הבריטים, ומתנדבים יהודים לחמו בגדודים העבריים בצבא הבריטי.

בסוף 1917 כבשו הבריטים את דרום הארץ, ובדצמבר נכנס הגנרל אלנבי לירושלים. ב־1920, בוועידת סן רמו, הוחלט שבריטניה תקבל מנדט על ארץ ישראל, וב־1922 אישר זאת חבר הלאומים. כתב המנדט כלל את הצהרת בלפור והטיל על בריטניה לסייע להקמת בית לאומי ליהודים.

הנציב העליון הראשון היה הרברט סמואל. היישוב בנה מוסדות משלו: אספת הנבחרים, הוועד הלאומי, ומ־1929 הסוכנות היהודית. כך נוצרה "מדינה בדרך" — מוסדות שיכלו לשמש בסיס למדינה עתידית.

לצד הצמיחה גבר העימות בין היהודים לערביי הארץ, שהתנגדו להקמת בית לאומי יהודי. בקיץ 1929 פרצו מאורעות אלימים, שהחלו בירושלים סביב מחלוקת על הכותל המערבי והתפשטו לערים אחרות. בחברון נרצחו עשרות יהודים, והקהילה היהודית העתיקה בעיר פונתה.

בשנים 1936–1939 התחולל המרד הערבי הגדול, שכוון נגד הבריטים ונגד היישוב. הבריטים שלחו ועדת חקירה בראשות הלורד פיל, וב־1937 הציעה הוועדה לראשונה לחלק את הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ההצעה לא יושמה.

במאי 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, פרסמה בריטניה את "הספר הלבן". הוא הגביל את העלייה ל־75 אלף איש בחמש שנים, וכן את רכישת הקרקעות בידי יהודים. היישוב ראה בו הפרה של התחייבות המנדט — דווקא כשיהודי אירופה היו בסכנה.

בסוף מלחמת העולם השנייה קיווה היישוב שבריטניה תבטל את הספר הלבן, אבל המגבלות נשארו. בסוף 1945 הקימו ההגנה, האצ״ל והלח״י את "תנועת המרי העברי", שפעלה במשותף נגד השלטון הבריטי: פגעה במסילות, בגשרים ובמתקנים, וסייעה לעלייה הבלתי לגלית.

ההעפלה הפכה לחלק מרכזי במאבק. ספינות מעפילים, מלאות בניצולי שואה, ניסו לפרוץ את ההסגר הימי. הבריטים תפסו רבות מהן, ומ־1946 העבירו את המעפילים למחנות מעצר בקפריסין.

ב־29 ביוני 1946, ב"שבת השחורה", עצרו הבריטים מנהיגים ואלפי פעילים. כעבור כחודש פוצץ האצ״ל אגף במלון המלך דוד בירושלים, ששימש מטה לשלטון הבריטי, ועשרות בני אדם נהרגו. זמן קצר אחר כך התפרקה תנועת המרי. בפברואר 1947 החליטה בריטניה להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו״ם.

מלחמת העצמאות מחולקת בדרך כלל לשני שלבים. השלב הראשון החל למחרת החלטת החלוקה, בסוף נובמבר 1947: לחימה בין היישוב לבין ערביי הארץ ומתנדבים ממדינות ערב, בזמן שהבריטים עדיין שלטו בארץ. הלחימה התנהלה בעיקר על הדרכים, וירושלים והיישובים המבודדים היו בסכנת מצור.

באפריל 1948 עבר היישוב ליוזמה לפי "תוכנית ד׳", שנועדה להשתלט על השטחים שהוקצו למדינה היהודית ועל הדרכים אליהם. השלב השני החל עם סיום המנדט והכרזת המדינה, כשצבאות של כמה מדינות ערב, ובהן מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק, פלשו לארץ.

המלחמה הסתיימה בהסכמי שביתת נשק ב־1949. ישראל שלטה בשטח גדול מזה שהוקצה לה בתוכנית החלוקה, וירושלים חולקה בין ישראל לירדן. במהלך המלחמה עזבו או גורשו מאות אלפי ערבים מבתיהם, ושאלת הפליטים הפלסטינים נשארה פתוחה עד היום.

בבסיס האידאולוגיה הנאצית עמדה תורת הגזע: הנאצים חילקו את בני האדם ל"גזעים" עליונים ונחותים, וראו ביהודים "גזע" מזיק. זו הייתה אנטישמיות גזעית — יהודי נחשב יהודי בגלל מוצאו, גם אם המיר את דתו. לצד זה דיברו הנאצים על "מרחב מחיה" שגרמניה צריכה לכבוש במזרח.

היסטוריונים מתארים כמה שלבים במדיניות כלפי היהודים. בשנים 1933–1939 נדחקו יהודי גרמניה מהחברה ומהכלכלה, והופעל עליהם לחץ להגר. אחרי פרוץ המלחמה רוכזו יהודי פולין בגטאות. ביוני 1941, עם הפלישה לברית המועצות, החלו יחידות מיוחדות לרצוח יהודים ביריות, ובהמשך הוקמו מחנות השמדה.

בגטאות מינו הגרמנים "יודנראט" — מועצה יהודית שנדרשה לבצע את פקודותיהם. חברי המועצות עמדו בפני דילמות קשות מאוד, וההיסטוריונים דנים עד היום בשאלה מה יכלו לעשות.

עוד לפני המלחמה התברר שקשה ליהודים למצוא מקלט. ביולי 1938 התכנסו נציגי מדינות רבות בוועידת אוויאן כדי לדון בפליטים מגרמניה, אבל כמעט אף מדינה לא הסכימה לקלוט עוד יהודים. ב־1939 הפליגה האונייה "סנט לואיס" עם מאות פליטים יהודים לקובה, נדחתה, ונאלצה לחזור לאירופה.

ביישוב בארץ ישראל הגיעו הידיעות על הרצח בהדרגה. היישוב גייס כסף, ניסה לשלוח שליחים, ומתנדבים רבים התגייסו לצבא הבריטי. קבוצת צנחנים מהארץ הוצנחה באירופה הכבושה כדי לסייע ליהודים. אחת מהם, חנה סנש, נתפסה בהונגריה והוצאה להורג ב־1944.

אחרי המלחמה נשפטו ראשי השלטון הנאצי במשפטי נירנברג. ב־1961 נשפט בירושלים אדולף אייכמן, ממארגני הגירוש וההשמדה. במשפט העידו ניצולים רבים, והציבור בישראל שמע את סיפוריהם כפי שלא שמע קודם.

תעודת סיום

כל הכבוד ל־ ______________________

שסיים/ה את חוברת היסטוריה לבגרות — ציונות, מנדט, שואה ותקומה:
למדתי על זרמי הציונות והעליות, על תקופת המנדט והמאבק לעצמאות, ועל המדיניות הנאצית והשואה — ותרגלתי שאלות בסגנון בגרות.

⭐ ⭐ ⭐ ⭐ ⭐

כל הכבוד — מוכנים לבגרות!

תאריך: ____________    חתימה: ____________