דוגמאות: ״שקט רועם״, ״מתוק־מר״, ״חושך מסנוור״, ״אש קרה״, ״כאב מתוק״ ו״בדידות בתוך המון״. במבט ראשון זה לא הגיוני — איך שקט יכול לרעום? אבל האוקסימורון מתאר דבר אמיתי: שקט כל כך גדול ומורגש, שהוא ״צועק״. לכן משוררים וכותבים אוהבים אותו, כי הוא מתאר רגשות מעורבים ומצבים מורכבים במילים ספורות.
המילה עצמה היא אוקסימורון קטן: היא באה מיוונית, מ״אוקסיס״ — חד, ו״מורוס״ — טיפש או קהה. כלומר ״חד־טיפש״, חכם ושטותי בבת אחת. אוקסימורון שונה מסתירה רגילה: הוא נכתב בכוונה, כדי לעורר מחשבה, ולא בטעות.