התופעה קרויה על שם הקולנוען הרוסי־סובייטי לב קולשוב, שערך ניסוי לפני כמאה שנה. לפי התיאור המקובל, הוא חיבר את אותו שוט של פני שחקן רגועות לשוטים שונים: צלחת מרק, ילדה בארון קבורה ואישה על ספה. הצופים שיבחו את ״המשחק״ — ראו רעב, עצב ואהבה — אף שהפנים היו זהות.
הסרט המקורי של הניסוי לא נשמר, וחוקרים מאוחרים יותר ניסו לחזור עליו בתוצאות מעורבות. ובכל זאת, הרעיון עומד בבסיס העריכה: המוח שלנו מחבר בין שוטים ובונה מהם סיפור.
הכוח הזה מחייב אחריות. בעריכה אפשר לגרום לאדם להיראות כאילו הגיב למשהו שבכלל לא ראה. עורך הגון לא משתמש בזה כדי להטעות או ללעוג לאנשים אמיתיים — במיוחד בסרט תיעודי או בסרטון על חברים.