רעב ועזיבה
הסיפור קורה ״בימי שפוט השופטים״. היה רעב בארץ, ואיש מבית לחם בשם אלימלך עזב עם אשתו נעמי ושני בניו, מחלון וכליון, לארץ מואב. שם אלימלך נפטר, והבנים התחתנו עם שתי נשים מואביות: ערפה ורות.
אחרי כעשר שנים מתו גם שני הבנים. נעמי נשארה לבד, בלי בעל ובלי בנים, עם שתי כלותיה. כששמעה שהרעב בבית לחם נגמר, החליטה לחזור הביתה.
״עמך עמי״
נעמי אמרה לכלותיה לחזור כל אחת לבית אמה, ולבנות חיים חדשים. ערפה נשקה לנעמי וחזרה. אבל רות דבקה בה ולא הסכימה לעזוב.
רות אמרה לנעמי משפט מפורסם: לאן שתלכי — אלך, ובמקום שתגורי — אגור, ״עמך עמי ואלוהייך אלוהיי״. היא הוסיפה שרק המוות יפריד ביניהן. נעמי ראתה שרות נחושה, והן הלכו יחד לבית לחם.
כשהגיעו לבית לחם, כל העיר המתה סביבן, והנשים שאלו בפליאה: ״הזאת נעמי?״. הן הגיעו בתחילת קציר השעורים. נעמי הייתה כל כך מרה ועצובה, שאמרה לאנשי העיר לא לקרוא לה עוד נעמי אלא ״מרא״ — מלשון מרירות.
בשדה של בועז
כדי שיהיה להן אוכל, רות יצאה ללקט — לאסוף את השיבולים שנופלות לקוצרים בשדה. לפי הדין בתורה, את הלקט משאירים לעניים ולגרים. במקרה, היא הגיעה לשדה של בועז, קרוב משפחה של אלימלך.
בועז שמע על החסד שעשתה רות עם חמותה, ונהג בה בטוב לב: הוא אמר לה להישאר בשדה שלו, הזמין אותה לאכול עם הקוצרים, וביקש מהם בשקט להשאיר לה בכוונה עוד שיבולים.
בהמשך, בעצת נעמי, רות הלכה לבועז בגורן וביקשה ממנו לגאול אותה — כלומר להתחתן איתה כקרוב משפחה ולשמור על נחלת המשפחה. בועז הסכים, ואחרי שקרוב אחר ויתר, הוא התחתן עם רות לעיני זקני העיר.
סוף טוב — עד דוד המלך
לרות ובועז נולד בן בשם עובד. נעמי, שחזרה לבית לחם ריקה ועצובה, אימצה את התינוק אל לבה, והשכנות אמרו ״יולד בן לנעמי״. המגילה מסתיימת ברשימת דורות: עובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד — דוד המלך.
כך, אישה מואבייה שבחרה להצטרף לעם ישראל נעשתה סבתא רבתא של המלך המפורסם ביותר בתנ״ך. המגילה, שהתחילה ברעב, במוות ובבדידות, מסתיימת בלידה, במשפחה ובשמחה.
מה הסיפור מלמד ומילים ממנו
המילה המרכזית במגילה היא ״חסד״: רות עושה חסד עם נעמי, בועז עושה חסד עם רות, וכולם דואגים זה לזה. הסיפור מלמד גם על נאמנות במשפחה, על יחס טוב לזרים ולחלשים, ועל כך שגם אחרי תקופה קשה יכולה לבוא תקווה.
קוראים את מגילת רות בשבועות, בין היתר כי הסיפור קורה בעונת הקציר. ביטויים: ״עמך עמי ואלוהייך אלוהיי״ — הצהרה של נאמנות מלאה. ״לקט״ — איסוף מה שנשאר בשדה, ומכאן גם ״לקט״ של מאמרים או שירים.