הבשורה המעציבה
אחרי חורבן בית המקדש הראשון, רבים מהעם גלו לבבל. כשפרס כבשה את בבל, המלך כורש הרשה ליהודים לחזור, וחלקם חזרו ובנו מחדש את בית המקדש. אבל עשרות שנים אחר כך, חומות ירושלים עדיין היו הרוסות.
התקופה הזאת נקראת ״שיבת ציון״. באותם ימים פעל גם עזרא הסופר, שגם הוא עלה מבבל לירושלים. במסורת היהודית נחשבים ספרי עזרא ונחמיה לפעמים לספר אחד.
נחמיה חי בשושן הבירה ושירת את המלך ארתחשסתא. הוא היה ״משקה למלך״ — שר המשקים, שמגיש למלך את היין. זה היה תפקיד של אמון גדול.
יום אחד הגיעו אנשים מיהודה וסיפרו לו שהעם שם במצוקה, שחומת ירושלים פרוצה ושעריה נשרפו באש. נחמיה ישב ובכה, צם והתפלל ימים רבים.
שאלה של המלך
כשנחמיה הגיש למלך יין, המלך שם לב שפניו עצובות ושאל מה קרה. נחמיה פחד — לא היה מקובל להיראות עצוב לפני המלך. הוא אמר שאיך לא יהיה עצוב, אם העיר שבה קבורים אבותיו חרבה.
המלך שאל: ״על מה זה אתה מבקש?״. נחמיה התפלל בליבו תפילה מהירה, ואז ביקש לנסוע לבנות את העיר. המלך הסכים, ונתן לו מכתבים למושלים בדרך ולשומר יער המלך, כדי שיקבל עצים לבנייה.
כשהגיע לירושלים, יצא נחמיה בלילה עם אנשים מעטים לסייר סביב החומות ההרוסות, בלי לספר לאיש. רק אחרי שראה הכול בעיניו, אסף את העם ואמר להם לקום ולבנות. והם ענו: ״נקום ובנינו״.
ביד אחת בונים, ביד אחת שומרים
הבנייה הייתה מאורגנת: כל משפחה וכל קבוצה קיבלו קטע בחומה, ולעתים קרובות — הקטע שליד הבית שלהם. כך כל אחד שמר על מה שקרוב אליו, ויחד נבנתה חומה שלמה.
אבל היו אויבים — סנבלט החורוני, טוביה העמוני וגשם הערבי. בהתחלה לעגו לבונים, ואחר כך תכננו להתקיף. נחמיה לא עצר את העבודה. חצי מהאנשים עבדו וחצי עמדו עם כלי נשק, והבונים היו חגורים חרב.
על הסבלים, שנשאו את המשא, כתוב ש״באחת ידו עושה במלאכה, ואחת מחזקת השלח״ — ביד אחת עבדו וביד השנייה החזיקו כלי נשק. מי שתקע בשופר עמד ליד נחמיה, כדי שאם יותקף מקום כלשהו — כולם יתאספו לשם.
חמישים ושניים ימים
לפי ספר נחמיה, החומה הושלמה בעשרים וחמישה באלול, אחרי חמישים ושניים ימים בלבד. אפילו האויבים הבינו שהעבודה נעשתה בעזרת אלוהים.
אחרי הבנייה התאסף העם, ועזרא הסופר קרא לפניהם מספר התורה. רבים בכו, אבל נחמיה ועזרא אמרו להם שזה יום שמח: ״לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים״, ושלחו מנות גם למי שאין לו.
נחמיה שימש גם מושל — ״פחה״ — בארץ יהודה, ודאג שהעשירים לא ינצלו את העניים.
נחמיה מלמד על מנהיגות מעשית: לשמוע על בעיה, להתפלל, לתכנן בזהירות, לבדוק בעצמו, ואז לסחוף את כולם לעבודה משותפת.