בין שתי מעצמות
בסוף ימי ממלכת יהודה היא הייתה ממלכה קטנה בין שתי מעצמות: מצרים בדרום ובבל בצפון־מזרח. אחרי שבבל ניצחה את מצרים, מלכי יהודה נאלצו לשלם לה מס. כשהמלך יהויקים מרד, שלח נבוכדנאצר צבא. בשנת 597 לפני הספירה הוגלו לבבל המלך יהויכין, השרים, הלוחמים וגם בעלי המלאכה — ״החרש והמסגר״. בין הגולים היה גם הנביא יחזקאל.
נבוכדנאצר מינה במקום יהויכין את צדקיהו. הנביא ירמיהו הזהיר את צדקיהו שוב ושוב לא למרוד בבבל, ואף הסתובב בירושלים עם עול על צווארו כסמל לכך שיש לקבל את שלטון בבל. אבל צדקיהו הקשיב לשרים שקראו למרד, וקיווה לעזרה ממצרים.
המצור והחורבן
בעשירי בחודש טבת החל צבא בבל לצור על ירושלים. המצור נמשך כשנה וחצי, והרעב בעיר היה קשה. בתשעה בתמוז נפרצה חומת העיר. צדקיהו ניסה לברוח בלילה, אבל נתפס ליד יריחו. הבבלים שחטו את בניו לנגד עיניו, עיוורו את עיניו והביאו אותו לבבל בנחושתיים.
כחודש אחר כך הגיע נבוזראדן, שר הטבחים של בבל, ושרף את בית המקדש, את בית המלך ואת בתי ירושלים, והרס את החומות. על האירועים האלה נקבעו ימי צום שנשמרים עד היום: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז (שבו נזכרת גם פריצת החומה בבית השני) ותשעה באב.
גדליה וצום גדליה
אחרי החורבן מינו הבבלים את גדליה בן אחיקם לממונה על מי שנשאר ביהודה, ומושבו היה במצפה. גדליה עודד את העם להישאר בארץ, לעבוד את האדמה ולאסוף יין, קיץ ושמן. אבל ישמעאל בן נתניה, מזרע המלוכה, רצח אותו. רבים מהנשארים פחדו מנקמת בבל וברחו למצרים, ולקחו איתם בעל כורחו גם את ירמיהו.
לזכר רצח גדליה נקבע צום גדליה, ביום שאחרי ראש השנה. חכמים ראו ברצח פגיעה במה שנותר מהיישוב היהודי בארץ, ולכן השוו אותו לחורבן עצמו.
על נהרות בבל — ושיבה
הגולים בבבל התגעגעו לירושלים. מזמור קל״ז בתהילים מתאר: ״על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזוכרנו את ציון״, ומוסיף את השבועה ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״. ירמיהו שלח לגולים מכתב והורה להם דווקא לבנות בתים, לנטוע גנים, להקים משפחות ו״לדרוש את שלום העיר״ שבה הם יושבים — כי הגלות תימשך שבעים שנה.
בבבל למדו הגולים לשמור על זהותם בלי מקדש ובלי מדינה, סביב התורה, השבת והתפילה. בשנת 538 לפני הספירה, אחרי שפרס כבשה את בבל, הכריז כורש מלך פרס שהיהודים רשאים לשוב לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. כך החלה שיבת ציון, המסופרת בספרי עזרא ונחמיה.