החושים הם השליחים, המוח הוא המפרש
העיניים, האוזניים, האף, הלשון והעור מלאים בתאים מיוחדים שנקראים קולטנים. כל סוג קולטן מגיב לדבר אחר: לאור, לקול, לחומרים באוויר או במזון, ללחץ, לחום ולקור. הקולטנים הופכים את מה שקלטו להודעות עצביות שנשלחות למוח. אפשר לומר שאנחנו ״רואים״ בעזרת המוח לא פחות מאשר בעזרת העיניים.
ובעצם יש לנו יותר מחמישה חושים. למשל, חוש שיווי המשקל, שנמצא באוזן הפנימית, וחוש שמרגיש איפה נמצא כל חלק בגוף — בזכותו אפשר לגעת באף בעיניים עצומות.
ראייה: איך העין עובדת
אור נכנס לעין דרך האישון — הנקודה השחורה במרכז העין. הקשתית, החלק הצבעוני, מגדילה או מקטינה את האישון לפי כמות האור. מאחורי האישון יש עדשה שממקדת את האור על הרשתית, שכבה בחלק האחורי של העין. התמונה שנוצרת על הרשתית הפוכה, אבל המוח מפרש אותה כך שאנחנו רואים את העולם ישר.
ברשתית יש שני סוגי קולטנים: מוטות, שעובדים היטב באור חלש ולא מבחינים בצבעים, ומדוכים, שמבחינים בצבעים ופועלים באור חזק. לכן בחושך קשה להבחין בצבעים.
שמיעה: מסע של רעידות
קול הוא רעידות שעוברות באוויר. האוזן החיצונית אוספת אותן ומעבירה אותן לעור התוף, קרום דק שמתחיל לרטוט. מאחוריו שלוש עצמות זעירות — הפטיש, הסדן והארכוף — מעבירות את הרעידות פנימה. הארכוף הוא העצם הקטנה ביותר בגוף. הרעידות מגיעות לשבלול, איבר מלא נוזל בצורת חילזון, ושם קולטנים הופכים אותן להודעות עצביות.
רעש חזק מאוד או ממושך, למשל אוזניות בעוצמה גבוהה, עלול לפגוע בקולטנים האלה לתמיד. לכן כדאי לשמור על עוצמה מתונה.
ריח, טעם ומגע
באף יש קולטנים שמזהים חומרים שמרחפים באוויר. על הלשון יש פטמות קטנות, ובהן בלוטות טעם. הטעמים הבסיסיים הם מתוק, מלוח, חמוץ, מר ואומאמי — טעם ״עשיר״ שיש למשל במרק ובגבינות. רוב מה שאנחנו מכנים ״טעם״ של אוכל מגיע בכלל מהריח, ולכן כשהאף סתום בהצטננות הכל נראה תפל.
טעות נפוצה היא ״מפת הלשון״, שלפיה כל טעם מורגש רק באזור אחר של הלשון. זה לא נכון: כל האזורים בלשון מרגישים את כל הטעמים.
העור הוא איבר החישה הגדול ביותר. יש בו קולטנים למגע, ללחץ, לחום, לקור ולכאב. בקצות האצבעות הם צפופים במיוחד, ולכן אנשים עיוורים יכולים לקרוא בהן כתב ברייל.
ניסוי: מצאו את הנקודה העיוורת
על דף לבן ציירו איקס בצד שמאל ועיגול מלא בצד ימין, במרחק של כעשרה סנטימטרים זה מזה. החזיקו את הדף מול הפנים, עצמו את העין השמאלית והסתכלו בעין ימין רק על האיקס. קרבו את הדף לאט. ברגע מסוים העיגול ייעלם! זה קורה כשהאור ממנו נופל על הנקודה ברשתית שממנה יוצא עצב הראייה — שם אין קולטנים בכלל. ביום־יום אנחנו לא מרגישים בה, כי המוח ״משלים״ את התמונה.