שואלים קודם
הכלל הראשון: לא נוגעים בכלב שלא מכירים בלי לשאול את הבעלים. גם אם הכלב נראה חמוד מאוד, ייתכן שהוא חולה, מפחד מילדים או בדיוק עובר אימון. אם הבעלים אומרים ״לא״ — מכבדים את זה. כלב בלי בעלים ברחוב לא מלטפים בכלל, ומספרים למבוגר.
אם הבעלים מסכימים, נותנים לכלב לבחור: עומדים בצד, מושיטים יד רפויה ונמוכה, ונותנים לו להתקרב ולהריח. אם הוא מתקרב בגוף רך — מלטפים בעדינות בצד הגוף או בחזה, לא על הראש. אם הוא מתרחק — מניחים לו. כלב שלא רוצה ליטוף לא חייב.
מתי לא מפריעים לכלב
לא מפריעים לכלב כשהוא אוכל, ישן, לועס עצם או צעצוע, או כשהוא נמצא במיטה שלו. לא מתקרבים לכלבה עם גורים. לא נוגעים בכלב שנראה פצוע או חולה — גם כלב עדין עלול לנשוך כשכואב לו. וכלב שקשור או נמצא מאחורי גדר עלול להרגיש לכוד ולהגן על השטח שלו.
גם עם הכלב של המשפחה יש כללים: לא מחבקים חזק, לא מושכים בזנב או באוזניים, לא רוכבים עליו ולא מנשקים אותו בפנים. ילדים קטנים לא נשארים לבד עם כלב, גם כשהכלב רגוע ומוכר — תמיד מבוגר בסביבה.
כלב רץ לעברנו
אם כלב רץ לעבר ילד, הכלל הוא ״להיות עץ״: עוצרים, עומדים בשקט, ידיים צמודות לגוף, מסתכלים על הרגליים ולא ישר לעיני הכלב. לא בורחים בריצה, כי ריצה יכולה לעורר אצל הכלב יצר מרדף. לא צועקים ולא מנופפים בידיים. רוב הכלבים יריחו ויאבדו עניין.
כשהכלב מתרחק, הולכים לאט לאחור, ולא מסובבים לו גב בבת אחת. אם ילד נפל או הופל — הופכים ל״סלע״: מתכווצים על הברכיים, ראש למטה וידיים מגינות על העורף. אחר כך מספרים למבוגר, גם אם לא קרה כלום.
אם קרתה נשיכה
אם כלב נשך או שרט — מספרים מיד למבוגר. שוטפים את הפצע במים זורמים ובסבון במשך כמה דקות, ופונים לרופא או לטיפול רפואי, כי יש צורך לבדוק אם נדרש טיפול נגד כלבת או זיהום. בישראל כל נשיכה של בעל חיים מדווחים לגורם הבריאות, וכדאי לדעת מי בעל הכלב.
נשיכות רבות קורות בבית ועם כלבים מוכרים, ובמיוחד לילדים צעירים. לכן הכי חשוב ללמוד את שפת הגוף של כלבים, לכבד את הבקשה שלהם למרחב, ולהשגיח תמיד. כלב שמרגיש בטוח וילד שיודע איך להתנהג — זה הצוות הכי טוב.