כל אות שימוש מוסיפה משמעות אחרת. מ׳ פירושה ״מן״ (מהגן). ש׳ מחברת חלק של משפט (הספר שקראתי). ה׳ היא בדרך כלל ה׳ הידיעה (הכלב). ו׳ פירושה ״וגם״ (אבא ואמא). כ׳ פירושה ״כמו״ (כאריה). ל׳ פירושה ״אל״ או ״בשביל״ (לבית, לסבתא). ב׳ פירושה ״בתוך״ או ״בעזרת״ (בכיתה, במספריים).
אפשר לחבר כמה אותיות שימוש יחד: ב״ומהבית״ יש ו׳, מ׳ ו־ה׳, ורק אחריהן המילה ״בית״. כשאחת האותיות ב׳, כ׳ או ל׳ באה לפני ה׳ הידיעה, הה׳ נבלעת: לא כותבים ״בהבית״ אלא ״בבית״. אחרי מ׳, ש׳ ו־ו׳ הה׳ נשארת: ״מהבית״, ״והבית״.
אותיות השימוש אינן חלק מהשורש, ולכן כשמחפשים שורש מורידים אותן קודם: ב״ובשמחה״ השורש הוא ש־מ־ח. אבל לא כל ב׳ או מ׳ בתחילת מילה היא אות שימוש: ב״מלך״ המ׳ שייכת לשורש. ועוד כלל בכתיבה: אות שימוש לעולם לא עומדת לבד — כותבים ״ואז״ ולא ״ו אז״.