אפשר לדמיין את השורש כמו זרע: ממנו צומחות מילים רבות, וכולן קשורות זו לזו במשמעות. כשמכניסים את השורש לתבנית — בניין לפעלים או משקל לשמות — מתקבלת מילה חדשה. מאותו שורש ל־מ־ד נוצרות למשל המילים לומד, תלמיד, מלמד ולימוד. ברוב המילים בעברית יש שלוש אותיות שורש, אבל יש גם שורשים של ארבע אותיות, כמו ת־ר־ג־ם במילים תרגום ומתרגם.
כדי למצוא את השורש ״מקלפים״ מהמילה את האותיות שנוספו לה: בהתחלה (כמו מ, ת, ה, נ, י), בסוף (כמו ים, ות, תי, נו) ולפעמים גם באמצע (ו או י). במילה ״מכתבים״ מורידים את מ׳ בהתחלה ואת ים בסוף, ונשאר כ־ת־ב. במילה ״תלמידות״ מורידים את ת׳, את י׳ שבאמצע ואת ות, ונשאר ל־מ־ד.
טעות נפוצה היא לחשוב שכל אות בתחילת המילה שייכת לשורש. במילה ״ובשמחה״ ה־ו׳ וה־ב׳ הן אותיות שימוש, והשורש הוא ש־מ־ח. בדיקה טובה: חשבו על מילה אחרת מאותה משפחה. אם שלוש האותיות חוזרות בה באותו סדר, כנראה מצאתם את השורש. השורש עוזר גם לנחש משמעות של מילה חדשה וגם לכתוב בלי שגיאות.