מילות היחס מספרות לנו איפה, לאן, עם מי ושל מי. ״הספר על השולחן״ — מילת היחס ״על״ מראה איפה הספר. ״הלכתי אל הים״, ״ישבתי ליד סבא״, ״זה התיק של נועה״. בלי מילות היחס היה קשה להבין את הקשרים בין הדברים.
למילות היחס יש נטייה: הן מתחברות לכינויי הגוף והופכות למילה אחת. ל — לי, לך, לו, לה, לנו, לכם, להם. אצל — אצלי, אצלך, אצלם. עם — איתי, איתך, איתנו. במקום ״עם אני״ אומרים ״איתי״, ובמקום ״של הוא״ אומרים ״שלו״.
יש פעלים שבאים עם מילת יחס קבועה, ואי אפשר להחליף אותה: עזר ל־, פחד מ־, חשב על־, השתמש ב־, האמין ב־. טעות נפוצה היא לבחור מילת יחס לא נכונה, כמו ״פחדתי על הכלב״ כשמתכוונים ל״פחדתי מהכלב״. ״את״ דומה למילת יחס בנטייה שלה (אותי, אותו), אבל תפקידה המיוחד הוא לסמן מושא ישיר מיודע.