יש פעלים שבאים תמיד עם מילת יחס קבועה: עזר ל־, חשב על־, פחד מ־, השתמש ב־, דיבר עם־, האמין ב־, התגעגע ל־. החלק שבא אחרי מילת היחס הזאת ומשלים את הפועל הוא המושא העקיף. אי אפשר להחליף את מילת היחס בלי לשבש את המשפט: לא אומרים ״פחדתי על הכלב״ במובן ״פחדתי מהכלב״.
לפועל אחד יכולים להיות גם מושא ישיר וגם מושא עקיף: ״נתתי את הספר לנועה״ — ״את הספר״ הוא מושא ישיר, ו״לנועה״ הוא מושא עקיף. מוצאים כל אחד בשאלה משלו: את מה נתתי? למי נתתי?
הטעות הנפוצה היא לבלבל בין מושא עקיף לתיאור, כי בשניהם יש מילת יחס. ״ישבתי על הכיסא״ עונה על ״איפה?״ ואפשר להחליף ב״ליד הכיסא״ — זה תיאור מקום. ״חשבתי על הטיול״ — הפועל דורש ״על״, והשאלה היא ״על מה חשבתי?״ — זה מושא עקיף.