יש פעלים שלא מספיקים לבד. ״דני קנה״ — מה קנה? השומע מחכה להשלמה. החלק שמשלים את הפועל נקרא מושא. מושא ישיר מתחבר לפועל ״ישר״, בלי מילת יחס באמצע: ״ציירה ציור״, ״פתחנו מתנה״.
כשהמושא הישיר מיודע — עם ה׳ הידיעה, שם פרטי או כינוי שייכות — באה לפניו המילה ״את״: ״אכלתי את התפוח״, ״פגשתי את יונתן״, ״סידרתי את חדרי״. כשהוא לא מיודע, אין ״את״: ״אכלתי תפוח״. כשהמושא הוא כינוי גוף, ״את״ נוטה: ״ראיתי אותו״, ״הזמנו אתכם״.
מושא ישיר יכול להיות גם שם הפועל: ״רציתי לשחק״ — מה רציתי? לשחק. חשוב להבדיל בין מושא לתיאור: התיאור מוסיף פרט שאפשר לוותר עליו (״קניתי מחברת אתמול״), ואילו המושא חיוני להבנת הפעולה. ו״את״ אינה מילת יחס רגילה — היא רק סימן לכך שמגיע מושא ישיר מיודע.