שם עצם עם ה׳ הידיעה נקרא ״מיודע״, ושם עצם בלי ה׳ נקרא ״לא מיודע״. בדרך כלל, בפעם הראשונה שמספרים על משהו משתמשים בצורה הלא מיודעת, ואחר כך עוברים לצורה המיודעת: ״פעם חי מלך חכם. המלך אהב ספרים.״
כששם העצם מיודע, גם שם התואר שאחריו מקבל ה׳: ״הילד הגבוה״, ״העוגה הטעימה״. אם שוכחים, המשמעות משתנה: ״הילד גבוה״ הוא משפט שלם, ואילו ״הילד הגבוה״ הוא צירוף שמחכה להמשך. כשמושא ישיר מיודע, באה לפניו המילה ״את״: ״קראתי את הספר״, אבל ״קראתי ספר״.
לא מוסיפים ה׳ לשמות פרטיים (דנה, ירושלים), כי הם מיודעים מעצמם, וגם לא למילה עם כינוי שייכות (ספרי, ביתנו). בצירוף סמיכות הה׳ באה על המילה השנייה: ״בית הספר״. ואחרי ב׳, כ׳ ו־ל׳ היא נבלעת: ״בבית״, ״לים״.

