בעברית מילים לא עומדות לבד. ברגע שבוחרים שם עצם, המילים סביבו משתנות לפיו. ״הספר החדש נפל״ — הכול בזכר יחיד. ״המחברות החדשות נפלו״ — שם התואר בנקבה רבות, והפועל ברבים. אם אחת המילים לא מתאימה, המשפט נשמע צורם: ״הילדים רץ״.
יש שלושה סוגי התאמה בין שם עצם לשם התואר שלו: במין (זכר או נקבה), במספר (יחיד או רבים) ובידיעה (עם ה׳ או בלי). המלכודת הגדולה היא שמות עצם שסיומת הרבים שלהם מטעה. ״שולחנות״ מסתיים ב־ות אבל הוא זכר, ולכן אומרים ״שולחנות ארוכים״. ״מילים״ מסתיים ב־ים אבל היא נקבה, ולכן ״מילים חדשות״.
כשבקבוצה יש גם זכרים וגם נקבות, משתמשים בצורת הזכר ברבים: ״דני ונועה היו שמחים״. התאמה נכונה עוזרת לקורא להבין במה מדובר, ולכן כדאי לבדוק אותה בכל משפט שכותבים — במיוחד במשפטים ארוכים, שבהם קל לשכוח מי הנושא.