בהשקיה רגילה, בהצפה או בממטרות, הרבה מים מתאדים בשמש או זורמים למקומות שאין בהם צמחים. בטפטוף המים מגיעים בדיוק לשורש, ולכן חוסכים הרבה מים, וגם עשבים שוטים בין השורות מקבלים פחות. אפשר להוסיף למים דשן, ולהפעיל הכול בזמנים קבועים בעזרת מחשב.
היו ניסיונות להשקיה בטפטוף גם קודם ובארצות אחרות, אבל הטפטפת המעשית של שמחה בלאס, שהתחילה להיות מיוצרת בקיבוץ חצרים ב־1966, היא שהפכה את השיטה לנפוצה בעולם. בזכותה אפשר לגדל ירקות ופירות גם באזורים מדבריים, כמו הערבה. היום משתמשים בטפטוף בחקלאות של מדינות רבות בכל היבשות.