חג הוא זיכרון משותף
דמיינו שכל משפחה הייתה זוכרת את העבר לבד, כל אחת בדרך אחרת. אחרי כמה דורות הסיפורים היו נשכחים. החגים עוזרים לעם שלם לזכור יחד: בכל שנה, באותו זמן, חוזרים לאותו סיפור, אומרים את אותן ברכות ועושים את אותם מנהגים. כך הזיכרון עובר מסבא לנכד, ומהורים לילדים.
בחגים יש סמלים שעוזרים לזכור: מצה, חנוכייה, סוכה, נר זיכרון. כל סמל כזה הוא כמו כפתור שמזכיר לנו סיפור.
פסח וחנוכה
בפסח זוכרים את יציאת מצרים — הסיפור על בני ישראל שהיו עבדים במצרים ויצאו לחירות, כפי שהוא מסופר בתורה. בליל הסדר קוראים בהגדה, ואחד המשפטים החשובים בה אומר שבכל דור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הילדים שואלים את ״מה נשתנה״, וכך הסיפור עובר לדור הבא.
בחנוכה זוכרים את מרד המכבים, לפני יותר מ־2,000 שנה. המכבים, בהנהגת יהודה המכבי ובני משפחתו, נלחמו נגד השלטון היווני שאסר על היהודים לקיים את מצוותיהם. כשניצחו, טיהרו את בית המקדש בירושלים וחנכו אותו מחדש — ומכאן השם ״חנוכה״. מדליקים נרות שמונה ימים לזכר נס פך השמן.
ימים של עצב וזיכרון
לא כל יום זיכרון שמח. בתשעה באב זוכרים את חורבן בית המקדש הראשון ואת חורבן בית המקדש השני בירושלים. ביום הזה רבים צמים ויושבים על הרצפה, כמו אנשים שמתאבלים.
בישראל יש גם ימי זיכרון חדשים יותר. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה זוכרים את שישה מיליון היהודים שנרצחו בשואה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל זוכרים את החיילים ואת כוחות הביטחון שנפלו, ואת האזרחים שנרצחו בפעולות איבה. בשני הימים נשמעת צפירה, וכולם עומדים בדממה.
יום העצמאות — מזיכרון לשמחה
מיד אחרי יום הזיכרון מגיע יום העצמאות. ביום הזה זוכרים את ה׳ באייר תש״ח — 14 במאי 1948 — היום שבו הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל בתל אביב. חוגגים בטקסים, בדגלים, במופעים ובמנגלים.
החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות נועד להזכיר שהעצמאות הושגה במחיר כבד. כך גם החגים: הם עוזרים לנו לזכור גם רגעים קשים וגם רגעים משמחים מן ההיסטוריה שלנו.