לפני המהפכה רוב האנשים חיו בכפרים ועבדו בחקלאות, ובגדים וכלים יוצרו ביד, בבית או בבית מלאכה קטן. במאה ה־18 הומצאו בבריטניה מכונות לטוויה ולאריגה שעבדו מהר בהרבה מבני אדם. המכונות היו גדולות ויקרות, ולכן ריכזו אותן במפעלים, ואנשים רבים עברו לעבוד בהם תמורת שכר. המצאה מרכזית הייתה מנוע הקיטור, שהופעל בפחם.
במאה ה־19 התפשטו מסילות הברזל, ספינות קיטור והטלגרף. מיליוני אנשים עברו מהכפרים לערים, שגדלו במהירות — אבל לא היו מוכנות: דירות צפופות, בלי מים זורמים וביוב, ואוויר מלא עשן. העבודה במפעלים הייתה קשה ומסוכנת, ועבדו בה גם ילדים צעירים. בהדרגה התארגנו פועלים באיגודים מקצועיים, ונחקקו חוקים שהגבילו עבודת ילדים וקיצרו את יום העבודה.
טעות נפוצה היא לחשוב שהמהפכה התעשייתית הייתה אירוע של יום אחד. היא נמשכה עשרות ומאות שנים, והמשיכה עם החשמל, הטלפון והמכונית. היא הביאה מוצרים זולים ותחבורה מהירה, אבל גם זיהום אוויר ושימוש עצום בפחם — שאלה שמעסיקה אותנו היום בדיונים על משבר האקלים.