באזור שנקרא ״הסהר הפורה״ — קשת של אדמות פוריות במזרח התיכון, שכוללת גם את ארץ ישראל — אנשים גילו שאם זורעים זרעים של חיטה ושעורה, אפשר לחזור לאותו מקום ולקצור. בהדרגה הם גם בייתו עזים, כבשים ובקר, שסיפקו חלב, בשר, צמר ועור. מי שמגדל שדה צריך להישאר לידו, ולכן אנשים התחילו לגור בכפרי קבע.
למה קוראים לזה ״מהפכה״ אם זה קרה לאט, במשך מאות ואלפי שנים? כי זה שינה הכול. כשהיו עודפי מזון, לא כולם היו צריכים לעסוק בהשגת אוכל, וחלק מהאנשים התמחו במלאכות כמו קדרות, בנייה, אריגה ומסחר. מהכפרים צמחו ערים, ואיתן שלטון, חוקים ובהמשך גם הכתב.
טעות נפוצה היא לחשוב שהמהפכה החקלאית הביאה רק טוב. לחקלאים היו גם קשיים חדשים: עבודה קשה מאוד, תלות בגשם ובמזג האוויר, רעב בשנות בצורת, ומחלות שהתפשטו כשאנשים ובעלי חיים חיו צפופים זה ליד זה.