כשהכפרים במסופוטמיה — האזור שבין הנהרות פרת וחידקל, בעיראק של היום — הפכו לערים, היה צריך לזכור כמה שעורה נכנסה למחסן ומי חייב למי. בהתחלה ציירו סימנים פשוטים, כמו שיבולת לשעורה וקווים לכמות. עם הזמן הסימנים הפכו מסודרים יותר, ונוספו סימנים שמייצגים צלילים ומילים.
הסופרים לקחו לוח של טיט רטוב ולחצו עליו בקנה מחודד. כל לחיצה השאירה סימן בצורת משולש קטן, כמו יתד — ומכאן השם. כשהלוח התייבש הוא נעשה קשה, וכך שרדו עשרות אלפי לוחות: רשימות סחורה, חוזים, מכתבים, תרגילים של תלמידים וגם סיפורים, כמו עלילות גילגמש.
בכתב היתדות היו מאות סימנים, ולכן רק סופרים מקצועיים, שלמדו שנים רבות, ידעו לקרוא ולכתוב. טעות נפוצה היא לחשוב שכתב יתדות הוא שפה אחת. בפועל זו שיטת כתיבה, וכתבו בה כמה שפות שונות לאורך אלפי שנים, למשל שומרית ואכדית.