לפני הדפוס, כל ספר באירופה נכתב ביד. סופר או נזיר העתיק מילה אחר מילה במשך חודשים, ולפעמים נפלו טעויות. ספרים היו נדירים ויקרים, ורק עשירים, מנזרים ואוניברסיטאות יכלו להחזיק ספרייה. גוטנברג, צורף מהעיר מיינץ, יצק אותיות מתכת קטנות, כל אות בנפרד, שאפשר לסדר בשורות, להדפיס דף ולסדר מחדש. הוא פיתח דיו מיוחד והשתמש במכבש כדי להצמיד את הנייר לאותיות.
תוך כמה עשרות שנים קמו בתי דפוס בערים רבות והודפסו מיליוני ספרים. יותר אנשים למדו לקרוא, ורעיונות חדשים במדע, בדת ובפוליטיקה עברו במהירות. יהודים אימצו את ההמצאה מהר: ספרים עבריים הודפסו כבר במאה ה־15, בעיקר באיטליה, ומשפחת שונצינו הדפיסה רבים מהם.
טעות נפוצה היא לחשוב שגוטנברג המציא את ההדפסה מאפס. בסין הדפיסו בלוחות עץ חרוטים, ואף פיתחו אותיות זזות מאות שנים לפניו — אבל בכתב הסיני יש אלפי סימנים, וזה הקשה. באלפבית הלטיני, עם מעט אותיות, השיטה של גוטנברג הייתה יעילה במיוחד.