במשך מאות שנים העברית שימשה לתפילה, ללימוד ולכתיבה, אבל בבית ובשוק דיברו יהודים יידיש, לדינו, ערבית ושפות אחרות. בן־יהודה, שנולד ב־1858 בליטא, השתכנע שהשפה היא חלק חשוב מהתחייה הלאומית. הוא ואשתו דבורה החליטו לדבר בביתם רק עברית, ובנם, שנודע בשם איתמר בן־אב״י, מכונה ״הילד העברי הראשון״, כי גדל כשהעברית היא שפת אמו.
לא היו מילים לחפצים רבים של החיים המודרניים, ולכן בן־יהודה חיפש מילים במקורות העתיקים או יצר חדשות משורשים עבריים, ולפעמים שאל משפות קרובות כמו ארמית וערבית. מפעל חייו היה מילון גדול של השפה העברית מכל תקופותיה, שהושלם רק אחרי מותו. הוא גם היה בין מייסדי ״ועד הלשון העברית״, שממנו התפתחה האקדמיה ללשון העברית.
טעות נפוצה היא לחשוב שבן־יהודה לבדו החיה את העברית. מה שהכריע היה החינוך: מורים במושבות ובערים לימדו בעברית את כל המקצועות, והילדים דיברו בה בהפסקות ולימדו אותה את הוריהם. עוד טעות: העברית לא ״מתה״ לגמרי — היא חיה בספרים ובתפילות, וחסרה רק כשפת דיבור.