בסוף מלחמת העולם הראשונה כבשה בריטניה את הארץ מידי האימפריה העות׳מאנית, שנשלטה בה כ־400 שנה. חבר הלאומים — ארגון בינלאומי שהוקם אחרי המלחמה — נתן לבריטניה ״מנדט״, כלומר הרשאה לשלוט בארץ ולנהל אותה. בכתב המנדט נכלל גם תוכן הצהרת בלפור על בית לאומי לעם היהודי.
בתקופת המנדט היו בארץ שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית. היישוב היהודי גדל בזכות גלי עלייה, והקים מוסדות משלו — ההסתדרות, בתי ספר, ארגוני הגנה — שהיו בסיס למדינה העתידית. במקביל גברו המתחים בין יהודים לערבים, ולשני העמים היו שאיפות לאומיות סותרות. בסוף שנות ה־30 הגבילו הבריטים מאוד את העלייה, ויהודים רבים ניסו להגיע בכל זאת בהעפלה.
אחרי מלחמת העולם השנייה, כשבריטניה לא הצליחה למצוא פתרון, היא העבירה את השאלה לאו״ם, שהחליט ב־29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ. טעות נפוצה היא לחשוב שהמנדט הוא שם של מקום. ״מנדט״ הוא סוג של סמכות שלטון, וגם צרפת קיבלה מנדטים — על סוריה ולבנון.