בצפון מישור החוף צר, ובמקומות מסוימים ההרים כמעט נוגעים בים — כמו הכרמל, שמתנשא מעל חיפה. ככל שמדרימים, המישור נעשה רחב יותר. נהוג לחלק אותו לכמה חלקים: חוף הגליל, חוף הכרמל, השרון ומישור החוף הדרומי. לאורך החוף נמתחים רכסי כורכר, וביניהם אדמה אדמדמה שנקראת חמרה, שבה גדלו בעבר פרדסי הדרים. בדרום יש דיונות חול גדולות.
למה גרים כאן כל כך הרבה אנשים? השטח שטוח, ולכן קל לבנות ערים, לסלול כבישים ולהניח מסילות. הקרבה לים מאפשרת נמלים ומסחר — נמל חיפה ונמל אשדוד הם הגדולים בישראל — והאקלים נוח יחסית, עם חורפים מתונים. לכן במישור החוף, ובמיוחד בגוש דן, נמצא האזור הצפוף ביותר בארץ. מההרים יורדים אליו נחלים, כמו הירקון, הקישון ונחל אלכסנדר.
טעות נפוצה היא לחשוב שמישור החוף הוא רק ״החוף״ — חופי הרחצה. בפועל זו רצועה רחבה, שבחלקה הדרומי רוחבה עשרות קילומטרים, ובתוכה ערים, שדות ושמורות. וחשוב גם לזכור: את צוקי הכורכר שעל שפת הים הגלים שוחקים, ולכן אסור לשבת מתחתם.