לפני זמן רב מאוד — עשרות ומאות אלפי שנים — כיסו את אזור החוף דיונות חול. עם הזמן, מים שחלחלו דרך החול המיסו חומר גירי והדביקו את גרגרי החול זה לזה, כמו דבק. כך החול התקשה והפך לאבן — הכורכר. אם מסתכלים עליו מקרוב, רואים בו גרגרי חול וקונכיות קטנות, וחורים רבים שעושים אותו נקבובי וקל יחסית.
רכסי כורכר נמתחים במקביל לחוף, ובין הרכסים יש אדמה אדמדמה שנקראת חמרה, שבה גדלו בעבר פרדסי הדרים. כורכר נחצב בעבר כאבן בנייה, ובחלק מהרכסים נחצבו מערות ומבנים. ליד ים יש צוקי כורכר גבוהים, למשל באזור נתניה, וגלי הים שוחקים אותם כל הזמן.
טעות נפוצה ומסוכנת היא לחשוב שצוק כורכר הוא סלע חזק ויציב. הכורכר רך יחסית, והגלים והגשם מכרסמים בו. במקומות מסוימים הצוקים נסדקים ומתמוטטים, ולכן אסור לשבת מתחתם או לעמוד על שפתם. עוד טעות: לבלבל בין כורכר לבין אבן הגיר הקשה של הרי ירושלים — אלה שני סוגי סלע שונים.