באבג׳ תכנן מכונה ענקית של גלגלי שיניים ומוטות, שתופעל בכוח קיטור. היו בה שני חלקים שמזכירים מחשב של היום: ״הטחנה״, שבה נעשים החישובים — כמו המעבד, ו״המחסן״, שבו נשמרים המספרים — כמו הזיכרון. את ההוראות היו אמורים להכניס בכרטיסים מנוקבים, רעיון שבאבג׳ לקח מנולי אריגה שבהם כרטיסים כאלה קבעו את דוגמת הבד.
המכונה לא נבנתה מעולם: היא הייתה מסובכת מאוד, דרשה דיוק שקשה היה להשיג בזמנו, והכסף לא הספיק. אבל הרעיון היה נכון, וחוקרים שבדקו אותו אחר כך הראו שהיא הייתה יכולה, בעיקרון, לבצע כל חישוב שמחשב של היום יודע לבצע — רק לאט מאוד.

