מי יכול להציע חוק
יש שלושה סוגים עיקריים של הצעות חוק. הצעת חוק ממשלתית מכינה הממשלה, בדרך כלל אחד ממשרדי הממשלה. הצעת חוק פרטית מגיש חבר כנסת אחד או כמה חברי כנסת. הצעת חוק של ועדה מגישה אחת מוועדות הכנסת, בנושאים מסוימים שהחוק מאפשר.
הרעיון לחוק יכול להגיע מכל מקום: מבעיה שהתגלתה, מדוח של מבקר המדינה, מפסק דין, מארגון אזרחי ואפילו ממכתב של תלמידים לחבר כנסת. אזרחים לא מגישים הצעות חוק בעצמם, אבל הם יכולים לשכנע נציגים לקדם רעיון.
קריאה טרומית וקריאה ראשונה
הצעת חוק פרטית עוברת קודם ״קריאה טרומית״: מליאת הכנסת מצביעה אם בכלל לדון בה. לפני כן ועדת השרים לענייני חקיקה מחליטה אם הממשלה תתמוך בה. הצעה ממשלתית מדלגת על השלב הזה.
בקריאה הראשונה מציג המציע את ההצעה במליאה, חברי הכנסת מתווכחים עליה, ואם רוב המצביעים תומכים — היא עוברת לאחת מוועדות הכנסת. ההצעה גם מתפרסמת ברשומות, כדי שהציבור יוכל להכיר אותה.
העבודה בוועדה
בוועדה נעשית רוב העבודה. חברי הוועדה עוברים על ההצעה סעיף אחר סעיף, שומעים מומחים, נציגי משרדי הממשלה, ארגונים ואזרחים שהחוק ישפיע עליהם, ומתקנים את הנוסח. לפעמים הדיונים נמשכים חודשים רבים.
יש ועדות לנושאים שונים: ועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדת הכספים, ועדת החינוך, ועדת החוץ והביטחון ועוד. חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה יושבים יחד בוועדות. בסוף הדיון הוועדה מאשרת את הנוסח לקריאה השנייה והשלישית.
קריאה שנייה ושלישית
בקריאה השנייה המליאה מצביעה על כל סעיף בנפרד, וחברי כנסת שהתנגדו בוועדה יכולים להציג ״הסתייגויות״ — הצעות לשינוי. מיד אחר כך, בדרך כלל באותו יום, מתקיימת הקריאה השלישית: הצבעה על החוק כולו.
אם החוק עבר בקריאה השלישית, הוא נחתם בידי ראש הממשלה, השר האחראי ונשיא המדינה, ומתפרסם ב״ספר החוקים״ שברשומות. מאותו רגע, או מהמועד שנקבע בחוק, הוא מחייב את כולם. חוק לא נעלם מעצמו: כדי לשנות אותו צריך לחוקק חוק חדש.
בכל שנה מוגשות לכנסת אלפי הצעות חוק פרטיות, אבל רק חלק קטן מהן הופך לחוק. חלקן נדחות בהצבעה, חלקן נתקעות בוועדה, ואחרות ״מתות״ כשהכנסת מתפזרת לפני הבחירות. לכן חברי כנסת שרוצים לקדם חוק מחפשים שותפים, גם מסיעות אחרות, ומנסים לשכנע את הממשלה לתמוך.