נפתלי הרץ אימבר כתב את השיר עשרות שנים לפני שקמה המדינה. השיר מבטא את הגעגוע של העם היהודי לציון ואת התקווה לחיות כעם חופשי בארצו. עם השנים הוא הפך להמנון של התנועה הציונית, ובסוף טקס הכרזת המדינה ב־1948 שרו אותו הנוכחים.
במשך עשרות שנים ״התקווה״ שימשה בפועל כהמנון של ישראל, אבל לא היה חוק שקבע זאת. רק בשנת 2004 חוקקה הכנסת את חוק הדגל, הסמל וההמנון, וכך ״התקווה״ הפכה רשמית להמנון המדינה. ההמנון מושמע בטקסים ממלכתיים, באירועי ספורט בינלאומיים ובטקסים בבתי הספר.
כשמנגנים את ההמנון נוהגים לעמוד בשקט ובכבוד. טעות נפוצה היא לחשוב ש״התקווה״ נכתבה אחרי קום המדינה או במיוחד בשבילה; היא נכתבה הרבה לפני כן, וזה חלק מהסיפור שלה — שיר של תקווה שהתגשמה.