חוברת תנ״ך לבגרות — מלכות, נבואה, חוכמה ושיבת ציון

כשזקן שמואל, מינה את בניו לשופטים, אבל הם לא הלכו בדרכיו: ״ויטו אחרי הבצע, ויקחו שחד, ויטו משפט״. זקני ישראל התקבצו ובאו אל שמואל לרמה ואמרו: ״שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים״.

הדבר רע בעיני שמואל, והוא התפלל. ה׳ אמר לו לשמוע בקול העם: ״כי לא אתך מאסו, כי אתי מאסו ממלך עליהם״. עם זאת ציווה עליו להזהיר אותם ולהגיד להם את ״משפט המלך״.

שמואל תיאר מה יעשה המלך: ייקח את הבנים לרכבו ולפרשיו, את הבנות לרקחות, לטבחות ולאופות, את מיטב השדות והכרמים, ומעשר מן הזרעים ומן הצאן — ״ואתם תהיו לו לעבדים״.

העם סירב לשמוע: ״לא, כי אם מלך יהיה עלינו, והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו״.

כבר בספר דברים יש פרשה על המלך: ״ואמרת: אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי — שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה׳ אלהיך בו, מקרב אחיך״.

התורה מגבילה את כוחו של המלך: ״רק לא ירבה לו סוסים״, ״ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד״.

המלך גם מצווה לכתוב לו ״את משנה התורה הזאת על ספר״. הספר יהיה עמו, והוא יקרא בו כל ימי חייו, ״לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל״.

כך מצטיירת בתורה דמות של מלך שאינו מעל החוק: גם הוא כפוף לתורה, וגם הוא אחד ״מקרב אחיך״. פרשנים התלבטו אם מינוי מלך הוא מצווה או רק היתר, ואיך הפרשה מתיישבת עם תגובתו של שמואל.

שמואל מסר לשאול ציווי מאת ה׳ להילחם בעמלק ולהחרים את כל אשר לו. שאול ניצח, אבל לא עשה כפי שנצטווה: הוא חמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר.

ה׳ אמר לשמואל: ״נחמתי כי המלכתי את שאול למלך״. כשבא שמואל, קידם אותו שאול: ״הקימותי את דבר ה׳״. שמואל שאל: ״ומה קול הצאן הזה באזני?״ ושאול הסביר שהעם חמל על מיטב הצאן כדי לזבוח לה׳.

שמואל ענה: ״החפץ לה׳ בעלות וזבחים כשמע בקול ה׳? הנה שמע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים״. רק אז אמר שאול: ״חטאתי... כי יראתי את העם ואשמע בקולם״.

כששמואל פנה ללכת, החזיק שאול בכנף מעילו, והמעיל נקרע. אמר לו שמואל: ״קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך היום״.

אפשר להשוות לדוד: כשנתן הוכיח אותו, ענה מיד ״חטאתי לה׳״, בלי תירוצים.

עמוס פותח בנבואות על העמים השכנים — דמשק, עזה, צור, אדום, עמון ומואב — ועל כל אחד מהם אומר: ״על שלשה פשעי... ועל ארבעה לא אשיבנו״. השומעים בממלכת ישראל ודאי הסכימו. אבל אז הוא עובר ליהודה, ובסוף לישראל עצמה: ״על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים״.

בפרק ג אומר עמוס: ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם״. הבחירה אינה זכות יתר — היא אחריות כבדה יותר.

בפרק ט הוא מוסיף: ״הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל? נאם ה׳. הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים, ופלשתיים מכפתור וארם מקיר״. יציאת מצרים, לפי עמוס, אינה מעניקה לישראל חסינות.

עמוס גם מסביר למה אינו יכול לשתוק: ״אריה שאג, מי לא יירא? אדני ה׳ דבר, מי לא ינבא?״

ספר משלי פותח בכותרת ״משלי שלמה בן דוד מלך ישראל״, ומיד מציג את העיקרון: ״יראת ה׳ ראשית דעת, חכמה ומוסר אוילים בזו״.

חלקים רבים בספר כתובים כדברי הורה לבנו: ״שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך״. החכמה בו מעשית: איך לעבוד, איך לדבר, עם מי להתחבר.

דוגמה מוכרת היא הנמלה: ״לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם״ — אין לה קצין, שוטר או מושל, ובכל זאת היא מכינה בקיץ את לחמה.

פסוקים רבים בנויים כצמד ניגודים, למשל: ״בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו״. הספר מסתיים בשיר ״אשת חיל מי ימצא״, שמתאר אישה חרוצה, נדיבה וחכמה.

משלי מציג עולם מסודר: מי שהולך בדרך החכמה והיושר — מצליח, והעצל והרשע — נכשלים.

ספר קהלת פותח: ״הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל״. ״הבל״ הוא אדים, משהו חולף שאי אפשר לאחוז בו.

קהלת שואל: ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש?״ הוא מתבונן בטבע ורואה מחזוריות: ״דור הלך ודור בא, והארץ לעולם עמדת״. השמש זורחת ושוקעת, והנחלים הולכים אל הים, ״והים איננו מלא״. מסקנתו: ״אין כל חדש תחת השמש״.

קהלת ניסה עושר, בנייה, שמחה וחכמה, ומצא שגם החכם וגם הכסיל נשכחים. בפרק ג הוא מונה: ״לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים״ — עת לבכות ועת לשחוק, עת לחשות ועת לדבר.

בסוף הספר נאמר: ״סוף דבר הכל נשמע: את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם״.

בניגוד למשלי, קהלת מטיל ספק בכך שהעולם צודק וצפוי תמיד.

״איש היה בארץ עוץ, איוב שמו, והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע״. בפתיחת הספר שואל השטן: ״החנם ירא איוב אלהים?״ — אולי איוב צדיק רק מפני שטוב לו.

איוב עומד בניסיון: הוא מאבד את רכושו, ילדיו נפטרים, וגופו מתכסה שחין. בתחילה הוא אומר: ״ה׳ נתן וה׳ לקח, יהי שם ה׳ מברך״.

שלושה רעים באים לנחם אותו — אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי. שבעה ימים ושבעה לילות הם יושבים איתו בשתיקה. אחר כך מתפתח ויכוח ארוך: הרעים טוענים שאם איוב סובל, כנראה חטא; איוב עומד על כך שהוא צדיק ותובע תשובה.

בסוף עונה ה׳ לאיוב מן הסערה: ״איפה היית ביסדי ארץ?״ ה׳ אינו מסביר את הסבל, אבל מראה לאיוב את גודל הבריאה. הוא גם אומר לרעים שלא דיברו אליו נכונה כעבדו איוב, ובסוף מחזיר לאיוב כפליים.

בשנה השנייה לדריוש המלך, כשבניית הבית השני עמדה, פנה חגי הנביא אל זרובבל, אל יהושע הכהן הגדול ואל העם. העם אמר: ״לא עת בא, עת בית ה׳ להבנות״. חגי השיב: ״העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים, והבית הזה חרב?״

חגי הצביע על מצבם: ״זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה״ — וקשר זאת להזנחת הבית. העם שמע לו, והעבודה התחדשה. לזקנים, שהבית החדש נראה להם ״כאין״ לעומת הראשון, הבטיח: ״גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון״.

זכריה, שניבא באותה תקופה, אמר לזרובבל: ״לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי, אמר ה׳ צבאות״. הוא גם תיאר את ירושלים העתידה: זקנים וזקנות יישבו ברחובותיה, ״ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה״.

תעודת סיום

כל הכבוד ל־ ______________________

שסיים/ה את חוברת תנ״ך לבגרות — מלכות, נבואה, חוכמה ושיבת ציון:
חזרתי על בקשת המלך ועל פרשת המלך, השוויתי בין שאול לדוד, ניתחתי את עמוס, משלי, קהלת ואיוב, ולמדתי את דברי חגי וזכריה.

⭐ ⭐ ⭐ ⭐ ⭐

כל הכבוד — מוכנים לבגרות!

תאריך: ____________    חתימה: ____________