חוברת עבודה בתנ״ך לכיתה ט׳ — ישעיהו, מיכה ומלכי יהודה

ספר ישעיהו נפתח במילים: ״חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלם בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה״. כבר בפרק הראשון הנביא מוכיח את העם בחריפות.

הוא משווה את העם לבהמות: ״ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן״. השור והחמור מכירים את מי שמאכיל אותם, ואילו העם שוכח את ה׳.

ישעיהו אומר בשם ה׳: ״למה לי רב זבחיכם?״ — קרבנות רבים וחגים אינם רצויים כשהידיים מלאות עוול. מה ה׳ דורש? ״חדלו הרע, למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה״. היתום והאלמנה הם החלשים בחברה, שאין מי שיגן עליהם.

אבל יש גם תקווה: ״אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו״. ובסוף הפרק מובטח שירושלים תיקרא שוב ״עיר הצדק, קריה נאמנה״.

בפרק ה פותח ישעיהו בשיר: ״אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו״. בשיר מסופר על אדם שהיה לו כרם על גבעה פורייה. הוא עדר את האדמה, סיקל ממנה את האבנים, נטע גפן משובחת, בנה מגדל שמירה וחצב יקב. הוא קיווה שהכרם יוציא ענבים טובים — אבל יצאו ״באשים״, ענבים רעים.

בעל הכרם שואל את השומעים: מה עוד אפשר היה לעשות לכרמי ולא עשיתי? הוא מודיע שיסיר את הגדר, יניח לכרם להיות שממה, ואף יצווה על העבים שלא ימטירו עליו.

רק בסוף מתגלה הנמשל: ״כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל, ואיש יהודה נטע שעשועיו; ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה״.

ישעיהו משתמש כאן במשחק מילים. ״משפט״ ו״משפח״, ״צדקה״ ו״צעקה״ נשמעות כמעט אותו דבר — אבל במקום צדק נמצא עוול, ובמקום צדקה נשמעת זעקה של נעשקים.

מיכה המורשתי ניבא בימי יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה — באותה תקופה כמו ישעיהו. גם בספרו מופיע חזון אחרית הימים, שבו ״וכתתו חרבותיהם לאתים״, ומיכה מוסיף עליו: ״וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד״.

בפרק ו שואל אדם: במה אבוא לפני ה׳? בעולות? בעגלים בני שנה? באלפי אילים? והתשובה היא: ״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך״.

מיכה גם הזהיר שבגלל העוול ״ציון שדה תחרש וירושלם עיים תהיה״. שנים רבות אחר כך, כשרצו לפגוע בירמיהו בגלל נבואה דומה, קמו זקני הארץ והזכירו את מיכה: חזקיהו המלך לא פגע בו, אלא ירא את ה׳ והתחנן לפניו, וה׳ ניחם על הרעה.

חזקיהו מלך יהודה עשה הישר בעיני ה׳. הוא הסיר את הבמות, ואף כיתת את נחש הנחושת שעשה משה, כי העם הקטיר לו.

בשנה הארבע עשרה לחזקיהו עלה סנחריב מלך אשור על ערי יהודה הבצורות ולכד אותן. מלכיש שלח סנחריב אל ירושלים את רבשקה, יחד עם שרים נוספים וצבא כבד. רבשקה עמד ליד החומה ודיבר ״יהודית״, בשפת העם, כדי שכולם ישמעו. הוא לעג להם: אל תבטחו בה׳, כי שום אלוה של עם אחר לא הציל את ארצו מיד מלך אשור. שרי חזקיהו ביקשו שידבר ארמית, אבל הוא המשיך. העם שתק, כפי שציווה המלך.

חזקיהו קרע את בגדיו, נכנס לבית ה׳ ושלח לישעיהו. כשהגיע אליו מכתב מאיים מסנחריב, פרש אותו לפני ה׳ והתפלל. ישעיהו השיב בשם ה׳ שמלך אשור לא יבוא אל העיר ולא יירה שם חץ. ובאמת, לפי הסיפור, מלאך ה׳ היכה במחנה אשור, וסנחריב שב לנינוה.

יאשיהו היה בן שמונה שנים כשמלך בירושלים. בשנה השמונה עשרה למלכותו שלח את שפן הסופר לבית ה׳, כדי שהכסף שנאסף יינתן לבעלי המלאכה שמתקנים את הבית.

חלקיהו הכהן הגדול אמר לשפן: ״ספר התורה מצאתי בבית ה׳״. שפן קרא את הספר לפני המלך. כששמע יאשיהו את הדברים, קרע את בגדיו, כי הבין שהעם לא שמר את הכתוב בספר.

המלך שלח לדרוש את ה׳ אצל חולדה הנביאה, שישבה בירושלים. אחר כך אסף את כל העם, מקטן ועד גדול, קרא באוזניהם את כל דברי ספר הברית, וכרת ברית לפני ה׳ ללכת בדרכיו. הוא טיהר את הארץ מעבודת אלילים, ועשה פסח גדול — ״כי לא נעשה כפסח הזה מימי השפטים״.

עליו נאמר: ״וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה׳ בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו״. בימיו התחיל ירמיהו לנבא.

ספר דניאל מספר על נערים מיהודה שהוגלו לבבל ונבחרו לשרת בארמון המלך: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. דניאל לא רצה להתגאל במאכלי המלך וביין שלו, וביקש לאכול זרעונים ולשתות מים. אחרי עשרה ימים נראו הנערים בריאים יותר מכל הנערים האחרים.

בימי דריוש המדי הגיע דניאל לגדולה, והשרים האחרים קינאו בו. הם לא מצאו בו שום פגם, ולכן שכנעו את המלך לחתום על איסור: שלושים יום, מי שיבקש בקשה מאלוה או מאדם חוץ מהמלך — יושלך לגוב האריות.

דניאל ידע על האיסור. בביתו היו חלונות פתוחים כלפי ירושלים, ושם, שלוש פעמים ביום, כרע על ברכיו והתפלל, כפי שעשה תמיד. השרים הלשינו עליו, והמלך, שהצטער מאוד, נאלץ להשליך אותו לגוב.

בבוקר מיהר המלך אל הגוב. דניאל ענה לו שאלוהיו שלח מלאך וסגר את פי האריות. הוא הועלה מן הגוב, ולא נמצא בו שום פגע.

בהמשך ספר ישעיהו יש נבואות שפונות אל העם בגולה, והן מלאות נחמה. פרק מ נפתח במילים: ״נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלם״. את תחילת הפרק קוראים כהפטרה בשבת שאחרי תשעה באב, ולכן היא נקראת ״שבת נחמו״.

קול קורא לפנות דרך במדבר: ״כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו״ — הדרך הביתה תהיה ישרה וקלה.

הנביא משווה את בני האדם לעשב ולפרח שנובלים מהר: ״יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם״. ה׳ מתואר כרועה אוהב: ״כרעה עדרו ירעה, בזרעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא״.

הפרק מסתיים בהבטחה לעייפים: ״וקוי ה׳ יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו״.

תעודת סיום

כל הכבוד ל־ ______________________

שסיים/ה את חוברת עבודה בתנ״ך לכיתה ט׳ — ישעיהו, מיכה ומלכי יהודה:
קראתי את תוכחת ישעיהו ואת שירת הכרם, למדתי מה ה׳ דורש לפי מיכה, הכרתי את חזקיהו, יאשיהו ודניאל, וסיימתי בדברי הנחמה של ישעיהו.

⭐ ⭐ ⭐ ⭐ ⭐

כל הכבוד, חוקר/ת תנ״ך!

תאריך: ____________    חתימה: ____________