חוברת עבודה בתנ״ך לכיתה ח׳ — נביאים ושיבת ציון

עמוס לא היה נביא מקצועי. הוא היה מן הנוקדים, רועי הצאן, שבתקוע ביהודה, ובלשונו: ״בוקר אנכי ובולס שקמים״. בימי עוזיהו מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל, הוא נשלח לנבא בממלכת ישראל.

זו הייתה תקופה של שגשוג, אבל לא כולם נהנו ממנו. עמוס ראה עשירים ששוכבים על מיטות שן ואוכלים בשפע, ובאותו זמן מוכרים את העני ״בעבור נעלים״ — בגלל חוב קטן, כמו מחיר זוג נעליים.

עמוס אמר בשם ה׳ שחגים וקרבנות אינם רצויים כשהם באים בלי צדק. מה שה׳ דורש הוא ״ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן״ — שהצדק יזרום תמיד, כמו נחל שאינו מתייבש. הוא קרא לעם: ״שנאו רע ואהבו טוב, והציגו בשער משפט״.

אמציה, הכהן בבית אל, ניסה לגרש אותו חזרה ליהודה. עמוס ענה שלא בחר בנבואה בעצמו: ה׳ לקח אותו מאחרי הצאן ושלח אותו.

ירמיהו בן חלקיהו היה מן הכהנים שבענתות, בארץ בנימין. הוא התחיל לנבא בימי יאשיהו מלך יהודה, והמשיך עד חורבן ירושלים.

כשה׳ קרא לו, אמר לו: ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך״. ירמיהו ניסה לסרב: ״אהה ה׳ אלהים, הנה לא ידעתי דבר, כי נער אנכי״. ה׳ אמר לו שלא יפחד, כי הוא איתו, ונגע בפיו.

ה׳ הראה לירמיהו מקל של עץ שקד, ואמר: ״כי שקד אני על דברי לעשתו״ — כלומר, אני מקפיד לקיים את דבריי.

ירמיהו עמד בשער בית ה׳ והזהיר את האנשים שלא יבטחו במילים ״היכל ה׳, היכל ה׳״. בית המקדש, אמר, לא יגן עליהם אם ימשיכו לעשוק את הגר, היתום והאלמנה. דבריו הכעיסו רבים. כשברוך בן נריה, הסופר שלו, כתב את נבואותיו במגילה, המלך יהויקים חתך אותה בתער ושרף אותה באש. ירמיהו הכתיב את הדברים מחדש.

בימי צדקיהו, המלך האחרון של יהודה, צר צבא בבל על ירושלים. ירמיהו אמר שה׳ מסר את העיר בידי מלך בבל, ושעדיף להיכנע. השרים טענו שדבריו מחלישים את הלוחמים, והורידו אותו לבור שלא היו בו מים אלא טיט, וירמיהו שקע בטיט. עבד מלך הכושי, סריס בבית המלך, קיבל רשות מהמלך והעלה אותו מהבור בחבלים.

דווקא בזמן המצור קנה ירמיהו שדה בענתות מחנמאל, בן דודו, וכתב שטר קנייה בפני עדים. כך הראה שיש תקווה: ״עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת״.

בשנה האחת עשרה לצדקיהו נפרצה חומת העיר. צבא בבל שרף את בית ה׳ ואת בתי ירושלים, ורבים מהעם הוגלו לבבל. ירמיהו נשאר בארץ עם גדליה בן אחיקם, שמלך בבל מינה על הנשארים.

לגולים בבבל כתב ירמיהו: ״בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין״, והבטיח שאחרי שבעים שנה ה׳ ישיב אותם.

יחזקאל בן בוזי הכהן היה בין הגולים שהוגלו לבבל עם המלך יהויכין, וישב על יד נהר כבר. שם ראה את נבואותיו.

באחד החזונות הוציאה אותו רוח ה׳ אל בקעה מלאה עצמות, יבשות מאוד. ה׳ שאל אותו: ״בן אדם, התחיינה העצמות האלה?״ ויחזקאל ענה: ״אדני ה׳, אתה ידעת״.

ה׳ ציווה עליו לנבא אל העצמות. יחזקאל ניבא, ונשמע רעש: העצמות התקרבו זו אל זו, עלו עליהן גידים ובשר, ועור כיסה אותן — אבל לא הייתה בהן רוח. אז ניבא יחזקאל אל הרוח, שתבוא מארבע הרוחות. הרוח באה בהם, והם קמו על רגליהם, ״חיל גדול מאד מאד״.

ה׳ הסביר את החזון: העצמות הן כל בית ישראל, שאומרים ״יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו״. ה׳ הבטיח לתת בהם רוח ולהחזיר אותם לאדמתם. זהו חזון — מראה שיחזקאל ראה — והוא מלמד שגם עם שנראה אבוד יכול לקום לחיים חדשים.

ממלכת בבל, שהחריבה את ירושלים, נפלה, ופרס עלתה במקומה. בשנה הראשונה למלכותו העביר כורש מלך פרס הכרזה בכל ממלכתו, בקול ובמכתב: ״כה אמר כרש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה״.

כורש הרשה לכל מי שרוצה מעם ה׳ לעלות לירושלים ולבנות את הבית, וביקש מאנשי מקומם לעזור להם בכסף ובזהב, ברכוש ובבהמות. הוא גם הוציא את כלי בית ה׳ שלקח נבוכדנאצר מירושלים, ומסר אותם לששבצר, הנשיא ליהודה.

ספר עזרא פותח בהכרזה הזאת ומסביר שה׳ העיר את רוח כורש כדי לקיים את דברו בפי ירמיהו. באותה הכרזה מסתיים גם ספר דברי הימים, הספר האחרון בתנ״ך — כך שהתנ״ך כולו נחתם בקריאה לעלות לירושלים.

בראש העולים הראשונים עמדו זרובבל וישוע. הם שבו לירושלים וליהודה, איש לעירו.

כשהגיע החודש השביעי נאסף העם בירושלים ״כאיש אחד״. ישוע וזרובבל בנו את המזבח במקומו, והעם חגג את חג הסוכות עוד לפני שהיה בית.

בשנה השנייה יסדו את היכל ה׳. הכוהנים תקעו בחצוצרות והלוויים הללו את ה׳. רבים מהזקנים, שראו את הבית הראשון, בכו בקול גדול, ורבים אחרים הריעו בשמחה, עד שלא היה אפשר להבחין בין קול השמחה לקול הבכי.

צרי יהודה ובנימין ביקשו לבנות יחד איתם, וכשנדחו — החלישו את ידי העם והפחידו אותם. העבודה נעצרה עד השנה השנייה לדריוש מלך פרס. אז קמו הנביאים חגי וזכריה ועודדו את העם, וזרובבל וישוע חזרו לבנות. הבית נשלם בשנה השישית לדריוש, והעם חנך אותו בשמחה וחגג את הפסח.

כעבור שנים עלה מבבל עזרא, ״סופר מהיר בתורת משה״, כדי ללמד בישראל חוק ומשפט.

נחמיה בן חכליה היה שר המשקים של ארתחשסתא מלך פרס, בשושן הבירה. כששמע שחומת ירושלים פרוצה ושעריה שרופים באש, ישב ובכה, צם והתפלל ימים רבים. המלך ראה את פניו העצובות ושאל מה קרה. נחמיה ביקש לעלות ולבנות את העיר, והמלך הסכים ונתן לו אגרות.

בירושלים יצא נחמיה בלילה לסייר סביב החומה, בלי לספר לאיש. אחר כך כינס את העם, והם ענו: ״נקום ובנינו״. כל משפחה וכל קבוצה בנתה קטע משלה בחומה.

סנבלט החורוני, טוביה העבד העמוני וגשם הערבי לעגו לבונים ואף תכננו להילחם בהם. נחמיה הציב שומרים, והבונים עבדו כשהם מוכנים להגן על עצמם: ״באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח״.

החומה נשלמה בעשרים וחמישה באלול, אחרי חמישים ושניים ימים בלבד. גם האויבים הבינו שהמלאכה נעשתה בעזרת אלוהים.

תעודת סיום

כל הכבוד ל־ ______________________

שסיים/ה את חוברת עבודה בתנ״ך לכיתה ח׳ — נביאים ושיבת ציון:
קראתי את דברי עמוס על הצדק, הלכתי עם ירמיהו עד החורבן, הבנתי את חזון העצמות היבשות ולמדתי איך שבי ציון בנו את הבית ואת החומה.

⭐ ⭐ ⭐ ⭐ ⭐

כל הכבוד, בונה ציון!

תאריך: ____________    חתימה: ____________