חוברת עבודה בתנ״ך לכיתה ז׳ — רות, יונה ונביאים

בימי השופטים היה רעב בארץ. אלימלך מבית לחם יהודה ירד עם אשתו נעמי ושני בניו, מחלון וכליון, לגור בשדות מואב. שם נפטר אלימלך. הבנים נשאו נשים מואביות, ערפה ורות, ואחרי כעשר שנים נפטרו גם שני הבנים. נעמי נשארה לבדה עם שתי כלותיה.

כששמעה נעמי שה׳ נתן לחם לעמו, החליטה לשוב לארץ יהודה. בדרך ביקשה מכלותיה לחזור כל אחת לבית אמה. ערפה נישקה את חמותה ושבה. רות לא הסכימה להיפרד, ואמרה: ״כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי״.

הן הגיעו לבית לחם בתחילת קציר השעורים, וכל העיר התרגשה. ״הזאת נעמי?״ שאלו הנשים. נעמי ענתה שלא יקראו לה עוד נעמי אלא מרה, כי ה׳ המר לה מאוד.

רות יצאה ללקט שיבולים שנשארו בשדה אחרי הקוצרים, וכך הגיעה לשדה של בועז, גבור חיל ממשפחת אלימלך. בועז שמע שהיא המואבייה שבאה עם נעמי. הוא אמר לה להישאר בשדה שלו ולשתות מהמים של הנערים, ואף ציווה את הקוצרים להשאיר בשבילה שיבולים בכוונה. כשרות שאלה מדוע הוא מיטיב איתה, ענה שסיפרו לו כל מה שעשתה למען חמותה.

רות ליקטה בשדה עד סוף קציר השעורים וקציר החיטים. נעמי סיפרה לה שבועז הוא גואל — קרוב משפחה שיכול לגאול את נחלת אלימלך.

בשער העיר, לפני עשרה מזקני העיר, שאל בועז קרוב קרוב יותר אם ירצה לגאול. כשהבין הקרוב שהגאולה כוללת נישואים לרות, ויתר, ושלף את נעלו לאות שהעביר את הזכות. בועז נשא את רות, ונולד להם בן, עובד. עובד היה אביו של ישי, וישי היה אביו של דוד המלך.

ה׳ אמר ליונה בן אמיתי ללכת לנינוה, העיר הגדולה, ולקרוא עליה, כי רעתם עלתה לפניו. אבל יונה קם לברוח לתרשיש, הרחק מה׳. הוא ירד ליפו, מצא אונייה, שילם את דמי הנסיעה ועלה עליה.

ה׳ הטיל רוח גדולה אל הים, והאונייה כמעט נשברה. המלחים פחדו, כל אחד קרא אל אלוהיו, והם השליכו את המטען לים כדי להקל עליה. יונה ירד לירכתי האונייה ונרדם.

המלחים הפילו גורלות כדי לדעת בגלל מי באה עליהם הרעה, והגורל נפל על יונה. הוא אמר להם: ״עברי אנכי ואת ה׳ אלהי השמים אני ירא״, וביקש שישליכו אותו לים. המלחים ניסו קודם לחתור אל היבשה ולא הצליחו. רק אז השליכו אותו, והים נרגע.

ה׳ זימן דג גדול לבלוע את יונה. שלושה ימים ושלושה לילות היה יונה במעי הדג, ושם התפלל לה׳. ה׳ ציווה על הדג, והוא הקיא את יונה אל היבשה.

ה׳ פנה ליונה בפעם השנייה, והפעם הלך יונה לנינוה. הוא קרא בעיר: ״עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת״. אנשי נינוה האמינו באלוהים, הכריזו על צום ולבשו שקים, מהגדול ועד הקטן. גם מלך נינוה קם מכיסאו, לבש שק וישב על האפר, וציווה שכל אחד ישוב מדרכו הרעה ומן החמס שבידיו. ה׳ ראה שהם שבו מדרכם הרעה, ולא הביא עליהם את הרעה.

יונה כעס מאוד. הוא יצא מן העיר, ישב ממזרח לה בסוכה וחיכה לראות מה יקרה. ה׳ גידל קיקיון שעשה לו צל, ויונה שמח בו מאוד. למחרת, עם עלות השחר, תולעת היכתה את הקיקיון והוא יבש. השמש היכתה על ראשו של יונה, והוא התעלף מהחום והיה מיואש מאוד.

אז אמר לו ה׳: אתה ריחמת על הקיקיון, שלא עמלת בו ולא גידלת אותו. ואני לא ארחם על נינוה, העיר הגדולה, שיש בה יותר משתים עשרה רבוא (120,000) בני אדם, ובהמה רבה?

ישעיהו בן אמוץ ניבא בירושלים בימי כמה ממלכי יהודה. בספרו יש נבואות קשות נגד העוול שבעם, אבל גם חזונות של תקווה לעתיד.

באחד החזונות מתאר ישעיהו את ״אחרית הימים״: הר בית ה׳ יהיה גבוה מכל ההרים, ועמים רבים ינהרו אליו כדי ללמוד את דרכי ה׳, ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם״. ה׳ ישפוט בין העמים, והם לא יזדקקו עוד לכלי מלחמה: ״וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״. את הוא כלי חרישה, ומזמרה היא כלי לגיזום גפנים.

בחזון אחר מתאר ישעיהו מלך צודק מגזע ישי, שבימיו יהיה שלום גם בטבע: ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ״, ונער קטן ינהג בהם. ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי״, כי הארץ תהיה מלאה דעת את ה׳.

אחשוורוש מלך על מאה עשרים ושבע מדינות, מהודו ועד כוש, ובירתו הייתה שושן. אחרי שהמלכה ושתי סירבה לבוא אליו, נבחרה אסתר למלכה. אסתר גדלה אצל מרדכי, בן דודה, איש יהודי משבט בנימין, ולפי בקשתו לא סיפרה לאיש מאיזה עם היא.

המן, שהמלך העלה לגדולה, כעס כי מרדכי לא כרע ולא השתחווה לו. הוא הפיל פור, כלומר גורל, ושכנע את המלך לשלוח מכתבים להשמיד את כל היהודים ביום אחד: בשלושה עשר בחודש אדר.

מרדכי ביקש מאסתר ללכת אל המלך, ואמר לה: ״ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות״. אסתר ביקשה שכל היהודים בשושן יצומו שלושה ימים, ואז נכנסה אל המלך בלי שהוזמנה. בלילה אחד נדדה שנת המלך, והוא גילה שמרדכי הציל את חייו מבגתן ותרש. במשתה השני גילתה אסתר למלך שהמן רוצה להשמיד את עמה. המן נענש, והיהודים קיבלו רשות להתגונן. מאז חוגגים את פורים.

נביא בתנ״ך הוא שליח: הוא מעביר לעם, ולפעמים למלך, דברים בשם ה׳. בספר שמואל מוסבר שפעם קראו לנביא ״רואה״.

לנביאים היו כמה תפקידים. הם הזהירו את העם כשסטה מהדרך, ותבעו צדק ויושר. הם לא פחדו גם ממלכים: נתן אמר לדוד ״אתה האיש״, ואליהו עמד מול אחאב. הם גם ניחמו את העם בזמנים קשים ותיארו חזון של עתיד טוב יותר, כמו חזון השלום של ישעיהו.

הנבואה לא תמיד הייתה תפקיד נוח. כשנקרא ישעיהו בחזון, שמע את השרפים קוראים ״קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות״, והתנדב בעצמו: ״הנני שלחני״. יונה, לעומתו, ניסה לברוח מהשליחות. סיפורו מראה שהנבואה לא נועדה רק להעניש: אנשי נינוה שמעו את האזהרה, שינו את דרכם וניצלו.

לכן אפשר לומר שהנביא לא רק ״חוזה את העתיד״. הוא קורא לבני האדם לבחור בדרך הטובה.

תעודת סיום

כל הכבוד ל־ ______________________

שסיים/ה את חוברת עבודה בתנ״ך לכיתה ז׳ — רות, יונה ונביאים:
קראתי את מגילת רות ואת ספר יונה, למדתי את חזון השלום של ישעיהו ואת סיפור מגילת אסתר, והבנתי מה תפקידו של נביא.

⭐ ⭐ ⭐ ⭐ ⭐

כל הכבוד, קורא/ת תנ״ך מעמיק/ה!

תאריך: ____________    חתימה: ____________