חוברת עבודה בתנ״ך לכיתה ד׳ — במדבר, דברים ויהושע

בני ישראל חנו במדבר פארן, קרוב לארץ כנען. לפי ציווי ה׳ שלח משה שנים עשר אנשים, אחד מכל שבט, לתור את הארץ. ביניהם היו כלב בן יפונה משבט יהודה, והושע בן נון משבט אפרים, שמשה קרא לו יהושע.

המרגלים הלכו בארץ ארבעים יום. בנחל אשכול כרתו אשכול ענבים ונשאו אותו במוט בשניים, וגם לקחו רימונים ותאנים.

כשחזרו, סיפרו שהארץ ״זבת חלב ודבש״, אבל העם שגר בה חזק והערים בצורות. כלב השתיק את העם ואמר: ״עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה״. אבל שאר המרגלים אמרו שאי אפשר, ״ונהי בעינינו כחגבים״.

העם בכה כל הלילה ורצה לחזור למצרים. יהושע וכלב אמרו: ״טובה הארץ מאד מאד״. ה׳ גזר שבני ישראל ילכו במדבר ארבעים שנה, שנה לכל יום של המרגלים, ומכל המבוגרים של אותו דור רק יהושע וכלב ייכנסו לארץ.

קורח בן יצהר, משבט לוי, התאסף עם דתן ואבירם ועם מאתיים וחמישים נשיאים מבני ישראל. הם באו אל משה ואהרן ואמרו: ״כי כל העדה כלם קדשים... ומדוע תתנשאו על קהל ה׳?״ — הם טענו שמשה ואהרן לקחו לעצמם יותר מדי.

משה אמר: מחר ייקחו כולם מחתות עם קטורת, וה׳ יראה את מי הוא בחר. למחרת פתחה האדמה את פיה ובלעה את קורח ואנשיו, ואש מאת ה׳ פגעה במאתיים וחמישים מקריבי הקטורת.

כדי שהמחלוקת תיגמר, ציווה ה׳ לקחת שנים עשר מטות, מטה לכל שבט, ולכתוב על כל מטה את שם נשיא השבט. על מטה לוי נכתב השם אהרן. משה הניח את המטות באוהל מועד.

למחרת ראו שמטה אהרן פרח: יצא בו פרח, צמח ציץ והבשילו שקדים. כך ראו כולם שה׳ בחר באהרן ובשבט לוי.

בני ישראל הגיעו למדבר צין וחנו בקדש. שם נפטרה מרים, ושם נקברה.

לעדה לא היו מים, והעם רב עם משה: ״למה הבאתם את קהל ה׳ אל המדבר הזה?״ משה ואהרן באו אל פתח אוהל מועד ונפלו על פניהם.

ה׳ אמר למשה: קח את המטה, הקהל את העדה, אתה ואהרן, ״ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו״.

משה ואהרן הקהילו את העם לפני הסלע. משה אמר: ״שמעו נא המרים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?״ הוא הרים את ידו והכה את הסלע במטה פעמיים. יצאו מים רבים, ושתו העם והבהמות.

אבל ה׳ אמר למשה ולאהרן: מפני שלא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ. המקום נקרא ״מי מריבה״, כי שם רבו בני ישראל עם ה׳. זמן קצר אחר כך נפטר אהרן בהר ההר, ואלעזר בנו לבש את בגדי הכהונה שלו.

בלק בן צפור, מלך מואב, ראה את בני ישראל חונים ליד ארצו ופחד. הוא שלח שליחים אל בלעם בן בעור, כדי שיבוא לקלל את ישראל. ה׳ אמר לבלעם: ״לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא״. בלק שלח שרים נכבדים יותר, וה׳ הרשה לבלעם ללכת, אבל לומר רק את מה שה׳ יאמר לו.

בבוקר רכב בלעם על האתון שלו. מלאך ה׳ עמד בדרך. האתון ראתה את המלאך, אבל בלעם לא ראה. שלוש פעמים סטתה האתון או עצרה, ובלעם היכה אותה. אז פתח ה׳ את פי האתון והיא אמרה: ״מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים?״ אחר כך פתח ה׳ את עיני בלעם, והוא ראה את המלאך.

בלק לקח את בלעם למקומות גבוהים כדי שיקלל. אבל במקום קללה יצאה מפיו ברכה: ״מה טבו אהליך יעקב, משכנתיך ישראל״. בלק כעס מאוד, ובלעם חזר למקומו.

בסוף ארבעים השנים חנו בני ישראל בערבות מואב, בעבר הירדן, מול יריחו. שם דיבר משה אל כל העם את הדברים שכתובים בספר דברים. הוא הזכיר להם את המסעות במדבר, חזר על עשרת הדיברות ולימד אותם: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״.

משה קרא ליהושע ואמר לו לעיני כל ישראל: ״חזק ואמץ״, כי יהושע יביא את העם אל הארץ. משה כתב את התורה ונתן אותה לכהנים, וגם בירך את השבטים.

אחר כך עלה משה מערבות מואב אל הר נבו, ראש הפסגה, מול יריחו. ה׳ הראה לו את כל הארץ ואמר לו שהוא רואה אותה בעיניו, אבל לא יעבור לשם.

משה נפטר שם, בן מאה ועשרים שנה. ״לא כהתה עינו ולא נס לחה״ — עד יומו האחרון ראה היטב והיה חזק. הוא נקבר בגיא בארץ מואב, ואיש לא יודע את מקום קבורתו. בני ישראל בכו עליו שלושים יום.

אחרי שמשה נפטר, ה׳ אמר ליהושע לעבור את הירדן עם כל העם. יהושע שלח בסתר שני מרגלים מהשיטים לראות את הארץ ואת יריחו. הם באו לבית של אישה בשם רחב, שהיה בנוי בחומת העיר.

מלך יריחו שמע שהגיעו מרגלים ושלח לחפש אותם. רחב הסתירה אותם על הגג, מתחת לגבעולי פשתן, ואמרה לשליחי המלך שהאנשים כבר יצאו מהעיר.

רחב סיפרה למרגלים שאנשי יריחו שמעו איך ה׳ ייבש את מי ים סוף לפני בני ישראל, ולבם נמס מפחד. היא ביקשה שבני ישראל יצילו אותה ואת משפחתה. המרגלים הבטיחו, ואמרו לה לקשור בחלון חוט שני — חוט אדום.

רחב הורידה אותם בחבל דרך החלון ויעצה להם להסתתר בהר שלושה ימים. המרגלים חזרו ליהושע ואמרו: ״כי נתן ה׳ בידינו את כל הארץ״.

הגיע היום לעבור את הירדן. זה היה בזמן הקציר, והירדן היה מלא מים עד גדותיו. הכהנים נשאו את ארון הברית והלכו לפני העם. כשרגליהם נגעו במים, עמדו המים שירדו מלמעלה כמו גל אחד, וכל העם עבר ביבשה. יהושע ציווה לקחת שתים עשרה אבנים מהירדן, אבן לכל שבט, והן הוקמו בגלגל לזיכרון.

יריחו הייתה סגורה, ואיש לא יצא ממנה ולא נכנס אליה. ה׳ אמר ליהושע: הקיפו את העיר פעם אחת בכל יום, שישה ימים, ושבעה כהנים עם שבעה שופרות ילכו לפני הארון.

ביום השביעי הקיפו את העיר שבע פעמים. הכהנים תקעו בשופרות, העם הריע תרועה גדולה, וחומת העיר נפלה במקומה. בני ישראל נכנסו לעיר, ורחב ומשפחתה ניצלו, כמו שהבטיחו לה המרגלים.

כשיהושע הזקין, הגיע הזמן לחלק את הארץ בין השבטים. את הנחלות חילקו בגורל. שבט ראובן, שבט גד וחצי שבט מנשה קיבלו את נחלתם עוד ממשה, בעבר הירדן המזרחי. שאר השבטים קיבלו נחלות ממערב לירדן.

שבט לוי לא קיבל נחלה כמו שאר השבטים, כי ״ה׳ אלהי ישראל הוא נחלתו״. הלויים קיבלו ארבעים ושמונה ערים לגור בהן, בתוך הנחלות של כל השבטים.

כלב בן יפונה, המרגל הנאמן, היה עכשיו בן שמונים וחמש. הוא ביקש מיהושע את חברון וקיבל אותה. יהושע עצמו קיבל את העיר תמנת סרח בהר אפרים. את אוהל מועד הקימו בשילה, וקבעו שש ערי מקלט.

לפני שנפטר, אסף יהושע את העם ואמר להם לבחור את מי יעבדו. הוא הוסיף: ״ואנכי וביתי נעבד את ה׳״. העם ענה שגם הוא יעבוד את ה׳. יהושע נפטר בן מאה ועשר שנים.

תעודת סיום

כל הכבוד ל־ ______________________

שסיים/ה את חוברת עבודה בתנ״ך לכיתה ד׳ — במדבר, דברים ויהושע:
קראתי על המרגלים, קורח, בלעם, משה ויהושע, השלמתי פסוקים וסידרתי את המסע מהמדבר אל הארץ.

⭐ ⭐ ⭐ ⭐ ⭐

חזק ואמץ — כל הכבוד!

תאריך: ____________    חתימה: ____________