חוברת עבודה בתנ״ך לכיתה ה׳ — שופטים ושמואל

אחרי שיהושע והזקנים של דורו נפטרו, קם דור חדש שלא הכיר את ה׳ ואת המעשים שעשה לישראל. בני ישראל עזבו את ה׳ ועבדו את הבעלים, האלילים של העמים שסביבם.

ה׳ כעס ונתן אותם ביד אויבים שהציקו להם. כשהיה להם קשה מאוד, הם צעקו אל ה׳. אז הקים ה׳ שופט — מנהיג שהושיע אותם מיד האויב. כל ימי השופט היה ה׳ עמו, והעם נושע.

אבל כשהשופט נפטר, בני ישראל חזרו לעבוד אלילים, ושוב באו אויבים. כך הסיפור חוזר שוב ושוב בספר שופטים: חטא, צרה, צעקה, ישועה — ושוב מההתחלה. לכן קוראים לזה ״מעגל השופטים״.

בסוף הספר כתוב: ״בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה״. כלומר, לא היה מנהיג קבוע אחד לכל העם, וכל אחד עשה מה שנראה לו נכון.

יבין מלך כנען, שמלך בחצור, הציק לבני ישראל עשרים שנה. שר צבאו היה סיסרא, ולו תשע מאות רכב ברזל.

באותו זמן שפטה את ישראל דבורה הנביאה, אשת לפידות. היא ישבה תחת עץ תמר, ״תומר דבורה״, בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים, ובני ישראל עלו אליה למשפט.

דבורה קראה לברק בן אבינעם מקדש נפתלי ואמרה לו בשם ה׳: קח עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון ולך להר תבור. ברק ענה: ״אם תלכי עמי והלכתי, ואם לא תלכי עמי לא אלך״. דבורה הסכימה, אבל אמרה שהכבוד במלחמה לא יהיה של ברק, כי ה׳ ימסור את סיסרא ביד אישה.

ליד נחל קישון ה׳ בלבל את סיסרא ואת כל צבאו, וברק רדף אחריהם. סיסרא ברח ברגליו אל האוהל של יעל אשת חבר הקיני, ושם גברה עליו יעל. אחרי הניצחון שרו דבורה וברק את ״שירת דבורה״, והארץ שקטה ארבעים שנה.

מדין הציקה לישראל שבע שנים. המדיינים באו עם הגמלים שלהם, רבים כמו ארבה, והשחיתו את היבול. גדעון בן יואש חבט חיטים בגת, כדי להסתיר אותן ממדין. מלאך ה׳ נגלה אליו ואמר: ״ה׳ עמך גבור החיל״. גדעון אמר שמשפחתו הדלה במנשה והוא הצעיר בבית אביו, אבל ה׳ שלח אותו להושיע את ישראל.

גדעון ביקש סימן: הוא הניח גיזת צמר בגורן. בבוקר היה טל רק על הגיזה, והאדמה מסביב הייתה יבשה. בלילה הבא היה ההפך.

אל גדעון התאספו שלושים ושניים אלף איש. ה׳ אמר שהם רבים מדי. מי שפחד חזר הביתה, ונשארו עשרת אלפים. אחר כך ירדו למים, ורק שלוש מאות האנשים שליקקו מים מתוך היד נבחרו.

בלילה קיבל כל לוחם שופר וכד ריק ובתוכו לפיד. הם תקעו בשופרות, שברו את הכדים וקראו: ״חרב לה׳ ולגדעון!״ מחנה מדין נבהל וברח. אחרי הניצחון ביקשו מגדעון למלוך, אבל הוא ענה: ״ה׳ ימשל בכם״.

מנוח, משבט דן, גר בצרעה. לאשתו לא היו ילדים. מלאך ה׳ נגלה אליה ואמר שייוולד לה בן, ושהוא יהיה נזיר: ״ומורה לא יעלה על ראשו״ — אסור לגלח את שערו. הבן יתחיל להושיע את ישראל מיד הפלשתים. היא ילדה בן וקראה לו שמשון.

שמשון היה חזק מאוד. פעם קרע אריה בידיו. מאוחר יותר מצא בתוך האריה נחיל דבורים ודבש, ומזה חיבר חידה: ״מהאכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק״.

סרני הפלשתים ביקשו מדלילה לגלות את סוד כוחו. אחרי שהציקה לו ימים רבים, גילה לה שמשון שהכוח קשור לשערו. כשגילחו את שערו, הכוח עזב אותו, והפלשתים תפסו אותו ואסרו אותו בבית האסורים. אבל השער התחיל לצמוח שוב.

בחג לאל דגון הביאו את שמשון לבית מלא פלשתים. שמשון התפלל: ״זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה״, ודחף את שני העמודים שעליהם עמד הבית. הבית נפל, ושמשון נפטר שם יחד עם הפלשתים. הוא שפט את ישראל עשרים שנה.

לאלקנה מהר אפרים היו שתי נשים: חנה ופנינה. לפנינה היו ילדים, ולחנה לא היו. בכל שנה עלה אלקנה עם משפחתו לשילה, להשתחוות לה׳. פנינה הכעיסה את חנה, וחנה בכתה ולא אכלה.

פעם אחת קמה חנה בשילה והתפללה. היא נדרה שאם ייוולד לה בן, תיתן אותו לה׳ כל ימי חייו. רק שפתיה זזו, וקולה לא נשמע. עלי הכהן חשב שהיא שיכורה, אבל חנה הסבירה שהיא שופכת את נפשה לפני ה׳. עלי ענה: ״ואלהי ישראל יתן את שלתך״.

חנה ילדה בן וקראה לו שמואל, ״כי מה׳ שאלתיו״. כשגמלה אותו, הביאה אותו לעלי בשילה ואמרה: ״אל הנער הזה התפללתי״. בכל שנה עשתה לו מעיל קטן.

לילה אחד קרא ה׳: ״שמואל!״ הנער רץ לעלי ואמר: ״הנני״. זה קרה שלוש פעמים, עד שעלי הבין שה׳ קורא לנער, ולימד אותו לענות: ״דבר ה׳ כי שמע עבדך״.

שמואל הזקין, ובניו לא הלכו בדרכיו. זקני ישראל באו אליו לרמה ואמרו: ״שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים״. הבקשה לא מצאה חן בעיני שמואל, אבל ה׳ אמר לו לשמוע בקולם, וגם להזהיר אותם מה יעשה בהם המלך.

בשבט בנימין חי איש בשם קיש. בנו שאול היה נאה, ״משכמו ומעלה גבה מכל העם״. האתונות של קיש אבדו, ושאול יצא עם הנער לחפש אותן. כשלא מצאו, הציע הנער ללכת אל איש האלוהים, הוא שמואל.

יום לפני כן גילה ה׳ לשמואל שיבוא אליו איש מבנימין, ושאותו ימשח לנגיד על ישראל. שמואל אמר לשאול שהאתונות נמצאו, ולמחרת לקח את פך השמן, יצק על ראשו ונשק לו.

אחר כך כינס שמואל את העם במצפה, והגורל נפל על שאול. חיפשו אותו, והנה הוא ״נחבא אל הכלים״. כשהביאו אותו, ראו שהוא גבוה מכל העם, וכולם קראו: ״יחי המלך!״

הפלשתים ובני ישראל עמדו למלחמה, אלה על הר ואלה על הר, ועמק האלה ביניהם. ממחנה הפלשתים יצא גלית מגת, איש ענק, עם כובע נחושת, שריון וחנית כבדה. ארבעים יום, בבוקר ובערב, קרא לישראל לשלוח איש שיילחם בו. שאול וכל ישראל פחדו מאוד.

דוד, הבן הצעיר של ישי מבית לחם, רעה את צאן אביו. ישי שלח אותו להביא אוכל לאחיו שבצבא. דוד שמע את גלית ואמר: ״כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים?״ הוא סיפר לשאול שה׳ הציל אותו מהארי ומהדוב, ויציל אותו גם מהפלשתי.

שאול הלביש את דוד בבגדיו ובשריון, אבל דוד לא היה רגיל אליהם והסיר אותם. הוא לקח את מקלו, בחר חמש אבנים חלקות מהנחל, ובידו הקלע. לגלית אמר: ״אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות״.

דוד קלע אבן, והיא פגעה במצחו של גלית. גלית נפל על פניו ארצה. הפלשתים ראו שהגיבור שלהם נפל, וברחו.

אחרי שדוד ניצח את גלית, ״ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבו יהונתן כנפשו״. יהונתן, בנו של המלך שאול, כרת ברית עם דוד ונתן לו את המעיל שלו, את בגדיו, את חרבו, את קשתו ואת חגורתו.

כשחזרו מהמלחמה, יצאו הנשים בשירה: ״הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו״. שאול כעס מאוד, ומאותו יום חשד בדוד. יהונתן דיבר טוב על דוד לפני אביו וניסה לשמור עליו.

דוד ויהונתן קבעו סימן. אם שאול יכעס על כך שדוד לא בא לסעודת ראש החודש, יהונתן יירה חצים בשדה ויקרא לנער: ״הנה החצים ממך והלאה״ — וזה יהיה סימן לדוד לברוח. וכך היה: שאול כעס, ויהונתן יצא לשדה, ירה וקרא לנער את המילים שקבעו.

אחרי שהנער הלך, יצא דוד ממקום המחבוא. השניים נשקו זה לזה ובכו. יהונתן אמר: ״לך לשלום, אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם ה׳״.

תעודת סיום

כל הכבוד ל־ ______________________

שסיים/ה את חוברת עבודה בתנ״ך לכיתה ה׳ — שופטים ושמואל:
קראתי על השופטים, על שמואל, שאול ודוד, השלמתי פסוקים וסידרתי את האירועים מתקופת השופטים ועד המלוכה.

⭐ ⭐ ⭐ ⭐ ⭐

כל הכבוד, גיבור/ת תנ״ך!

תאריך: ____________    חתימה: ____________