חנה ופנינה
אלקנה גר בהר אפרים והיו לו שתי נשים: לפנינה היו ילדים, ולחנה לא היו. פנינה הייתה מכעיסה את חנה ומצערת אותה, וחנה הייתה בוכה ולא אוכלת.
בכל שנה עלתה המשפחה לשילה, שם עמד המשכן. אלקנה אהב את חנה מאוד וניסה לנחם אותה. הוא שאל אותה: ״הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים?״ — כלומר, האהבה שלי לא שווה לך הרבה?
חנה לא ענתה לפנינה ולא רבה איתה. במקום זה היא לקחה את הצער שלה והפכה אותו לתפילה. זו אחת הסיבות שחנה נחשבת לדוגמה של תפילה אמיתית, שבאה מהלב ולא רק ממילים קבועות.
התפילה בלחש
חנה קמה והלכה להתפלל במשכן. היא התפללה מכל הלב, ונדרה נדר: אם ייוולד לה בן, היא תקדיש אותו לעבודת ה׳ כל ימי חייו.
עלי הכוהן ישב ליד הפתח וראה שהשפתיים שלה זזות, אבל הקול שלה לא נשמע. הוא חשב שהיא שיכורה ונזף בה. חנה הסבירה שהיא לא שתתה יין — היא פשוט ״קשת רוח״, אישה עצובה מאוד, ששופכת את ליבה לפני ה׳.
עלי הבין ואמר לה ללכת לשלום, וברך שה׳ ייתן לה את מה שביקשה. חכמים למדו מתפילת חנה כמה מכללי התפילה, למשל להתפלל בלחש — כך שהשפתיים זזות אבל הקול לא נשמע לאחרים.
שמואל במשכן
חנה ילדה בן וקראה לו שמואל, כי — כך הסבירה — ״מה׳ שאלתיו״, ביקשתי אותו מה׳. כשהילד גדל מעט, היא הביאה אותו לשילה, אל עלי, כדי שיגדל ויעבוד במשכן, כפי שנדרה.
חנה שרה שירת תודה שמתחילה במילים ״עלץ ליבי בה׳״. את הפרקים האלה, עם תפילתה, קוראים בבתי הכנסת כהפטרה ביום הראשון של ראש השנה.
בכל שנה, כשעלתה עם אלקנה לשילה, הביאה חנה לשמואל מעיל קטן שתפרה לו. אפשר לדמיין את האמא שמכינה כל שנה מעיל במידה קצת יותר גדולה.
הקול בלילה
הסיפור מתרחש בתקופה שבה נבואה הייתה נדירה. עלי כבר היה זקן ועיניו כהו, ובניו לא הלכו בדרך טובה. דווקא ילד קטן, שישן במשכן ליד ארון האלוהים, הוא שנבחר לשמוע את הקול.
לילה אחד שמואל הילד שכב במשכן, ושמע קול קורא לו: ״שמואל!״. הוא רץ אל עלי ואמר: ״הנני, כי קראת לי״. עלי ענה שלא קרא לו ושיחזור לישון. כך קרה שוב, ושוב.
בפעם השלישית הבין עלי שה׳ הוא שקורא לנער. הוא אמר לשמואל לחזור ולשכב, ואם יקראו לו שוב — לענות שהוא מקשיב. כשהקול קרא שוב, ענה שמואל: ״דבר, כי שומע עבדך״.
מאז ה׳ היה עם שמואל, וכל העם ידע שהוא נביא. כשגדל היה שמואל לנביא ולשופט חשוב, ובהמשך משח את שני המלכים הראשונים של ישראל — שאול ודוד.