🛝 נוגה והמגלשה הגבוהה
בגינה ליד הבית של נוגה היו שתי מגלשות: מגלשה קטנה וצהובה, עם שלוש מדרגות, ומגלשה גבוהה וכחולה, עם סולם ארוך ומסלול שמתפתל כמו נחש. נוגה גלשה במגלשה הצהובה כבר מאה פעמים. אבל על המגלשה הכחולה היא רק הסתכלה.
ילדים גדולים טיפסו עליה מהר, צעקו "יאללה!" ונעלמו בתוך הפיתול, ואחרי רגע יצאו מלמטה צוחקים. נוגה עמדה ליד הסולם והסתכלה למעלה. זה היה גבוה. גבוה מאוד. הבטן שלה התכווצה, כמו כשאוכלים משהו חמוץ.
"רוצה לנסות?" שאל אבא. נוגה עשתה "לא" עם הראש וחזרה למגלשה הצהובה. אבא לא התעקש. הוא רק אמר: "המגלשה הכחולה תחכה. אין לה לאן ללכת."
למחרת נוגה עמדה שוב ליד הסולם הכחול. הפעם היא שמה רגל אחת על המדרגה הראשונה. ורק אותה. "זהו," היא אמרה וירדה. "היום רק מדרגה אחת." "מדרגה אחת זאת התחלה מצוינת," אמר אבא, ונוגה הרגישה קצת גאה.
ביום שאחרי — שתי מדרגות. ביום הרביעי — ארבע. מלמעלה, מהמדרגה הרביעית, נוגה ראתה את כל הגינה: את הנדנדות, את ארגז החול ואת הכלב של השכנים שרדף אחרי יונה. "וואו," היא לחשה. "מכאן הכול נראה קטן."
ביום השישי נוגה טיפסה עד הסוף, עד הגג הקטן שבראש המגלשה. היא ישבה על הקצה, עם הרגליים בתוך הפיתול הכחול. הלב שלה דפק מהר, טק־טק־טק. "אבא," היא קראה, "זה גבוה!" "אני פה למטה," אמר אבא. "תנשמי נשימה גדולה. ואם תרצי לרדת בסולם, גם זה בסדר גמור."
נוגה נשמה נשימה גדולה, כמו שמנפחים בלון. ועוד אחת. היא חשבה על כל המדרגות שכבר טיפסה, אחת אחרי השנייה. ואז היא שחררה את הידיים.
וּוּוּשְׁ! המגלשה הסתובבה פעם אחת, ועוד פעם, ונוגה החליקה מהר ורך, והרוח נשבה לה בשיער — ובום! היא נחתה על החול, ממש ליד הנעליים של אבא. לרגע היא לא אמרה כלום. ואז היא פרצה בצחוק גדול. "עוד פעם!" היא צעקה. "עוד פעם!"
באותו יום נוגה גלשה במגלשה הכחולה שבע פעמים. בפעם השביעית היא כבר הרימה ידיים באוויר.
בערב, אחרי האמבטיה, נוגה עמדה ליד המיטה. "אבא, תסתכל," היא אמרה. היא טיפסה על הכרית, התיישבה, הרימה ידיים — וגלשה לאט לאט אל מתחת לשמיכה. "וּוּוּשְׁ," היא לחשה. אבא צחק וכיסה אותה. "הגולשת הכי אמיצה בגינה," הוא אמר. "את יודעת מה עשית? לא טיפסת על כל הסולם בבת אחת. טיפסת מדרגה אחת, ועוד אחת."
נוגה חייכה עם עיניים עצומות. ובחלום שלה המגלשה הכחולה הייתה גבוהה עד העננים, ונוגה גלשה עליה לאט ובשקט, בין ציפורים ועננים רכים, בלי לפחד בכלל.