הפנס הקטן של רון

רון היה בן ארבע וחצי, והוא ידע לעשות הרבה דברים לבד: לנעול נעליים עם סקוטש, למזוג מים לכוס ולספור עד עשרים. אבל דבר אחד הוא לא אהב: את הרגע שבו אבא מכבה את האור בחדר.

כשהאור כבה, החדר נראה אחרת. הכיסא שליד השולחן נראה כמו מישהו גבוה שעומד בשקט. הארון נראה גדול יותר. והחלוק שהיה תלוי על הדלת נראה כמו... רון לא רצה אפילו לחשוב כמו מה. הוא משך את השמיכה עד האף וקרא: "אבא! אפשר להדליק?"

🔦יום אחד באה סבתא לבקר. בתיק שלה היה משהו קטן, עטוף בנייר צבעוני. רון פתח אותו: פנס! פנס קטן וצהוב, בגודל של כף יד, עם כפתור אחד גדול. "זה פנס של חוקר," אמרה סבתא. "בשביל לחקור את החדר בלילה."

באותו ערב, אחרי הסיפור והנשיקה, אבא כיבה את האור. רון לחץ על הכפתור. קליק! עיגול צהוב של אור הופיע על התקרה. הוא כיוון את הפנס אל הכיסא. "אה," הוא אמר בשקט. "זה רק הכיסא שלי. עם הסוודר עליו." "לילה טוב, כיסא," הוא לחש.

אחר כך הוא כיוון את הפנס אל הארון. זה היה ארון רגיל, עם הידית העגולה ועם המדבקה של הפיל שהוא הדביק לפני חודש. "לילה טוב, ארון." ואחר כך אל הדלת. על הדלת היה תלוי החלוק הכחול, עם הכיס בצורת לב. "לילה טוב, חלוק," צחק רון.

🧸האור עבר על המדף עם הספרים, על הארגז עם הקוביות ועל הדובי שישב בפינת המיטה. "לילה טוב, ספרים. לילה טוב, קוביות. לילה טוב, דובי." הכול היה במקום. הכול היה בדיוק כמו ביום, רק קצת יותר שקט.

כך זה היה כל לילה. רון בדק את החדר עם הפנס, אמר לילה טוב לכל דבר ונרדם כשהפנס עוד דולק ביד. אבא היה נכנס מאוחר יותר, מכבה את הפנס בשקט ומניח אותו ליד הכרית.

ולילה אחד, אחרי שאמר לילה טוב לכיסא ולארון ולחלוק, רון עצר לרגע וחשב: "אני כבר יודע מה יש בחדר. הכיסא הוא כיסא. הארון הוא ארון. החלוק הוא חלוק. הם לא משתנים כשהאור כבה."

אז הוא לחץ על הכפתור. קליק. החדר נעשה חשוך. רון שכב בשקט והקשיב. מבחוץ נשמע צרצר. מהמטבח נשמעו קולות של כלים, ואבא שמזמזם שיר. העיניים התרגלו לחושך, ופתאום הוא ראה פס דק של אור מתחת לדלת, וכמה נקודות של אור מבעד לתריס. החושך לא היה שחור לגמרי. הוא היה רך, כמו שמיכה כחולה.

😴כשאבא נכנס, הוא מצא את רון ישן, עם הפנס הכבוי ביד וחיוך קטן על הפנים. הוא כיסה אותו ולחש: "לילה טוב, חוקר אמיץ שלי." והחדר, עם הכיסא והארון והחלוק, שמר על רון כל הלילה, כמו תמיד.