שלוש דקות מול הכיתה

ביום ראשון הודיעה המורה אורנה: "בשבוע הבא כל אחד יציג לכיתה שלוש דקות על משהו שהוא אוהב. תחביב, מקום, חיה — מה שתבחרו." כל הכיתה התלהבה. כולם חוץ מנעמה.

נעמה אהבה הרבה דברים. היא אהבה לקרוא, לצייר ולבנות דברים מקרטון. ובמיוחד היא אהבה את הכוורת של סבא, בחצר האחורית של הבית שלו במושב. אבל לעמוד מול כל הכיתה, כשכולם מסתכלים עליה? רק מהמחשבה הידיים שלה נעשו קרות.

בערב היא סיפרה לאמא. "אני לא יכולה. אני אשכח הכול, הקול שלי ירעד וכולם יצחקו." אמא לא אמרה "אל תדאגי". היא שאלה: "על מה היית רוצה לספר, אילו לא היית מפחדת?" נעמה חשבה. "על הדבורים של סבא."

🐝בסוף השבוע היא נסעה לסבא. סבא שמח: "דבורים? אין נושא יותר טוב!" הוא נתן לה כובע עם רשת, והם עמדו ליד הכוורת, בשקט, והסתכלו. סבא הסביר שבכוורת אחת חיות עשרות אלפי דבורים, שכל אחת יודעת בדיוק מה התפקיד שלה, ושכשדבורה מוצאת פרחים טובים, היא חוזרת לכוורת ורוקדת ריקוד מיוחד, כדי להראות לחברות שלה איפה הם. "ריקוד?" צחקה נעמה. "באמת," אמר סבא. "ריקוד בצורת שמונה."

נעמה חזרה הביתה עם צנצנת דבש קטנה, חלת דבש ריקה והמון דברים לספר. היא כתבה על כרטיסייה שלוש מילים בלבד: "כוורת. תפקידים. ריקוד." ואז היא התאמנה. קודם מול המראה. אחר כך מול החתולה, שנרדמה באמצע. ואחר כך מול אמא ואבא, שמחאו כפיים כאילו זאת הייתה הצגה בתיאטרון.

אבל בבוקר של היום הגדול, הבטן של נעמה הרגישה כמו כוורת שלמה. "אמא," היא לחשה ליד הדלת, "אני עדיין מפחדת." אמא התכופפה אליה. "זה בסדר לפחד," היא אמרה. "אומץ זה לא כשלא מפחדים. אומץ זה כשמפחדים — ועושים בכל זאת. ועוד עצה קטנה: תחפשי בכיתה פרצוף אחד שמחייך אלייך, ותדברי רק אליו."

🍯כשהגיע התור של נעמה, היא עמדה מול הכיתה עם חלת הדבש ביד. הקול שלה רעד במשפט הראשון. אבל אז היא ראתה את תמר מהשורה השנייה, שהנהנה אליה וחייכה. נעמה הסתכלה רק עליה ודיברה. על הכוורת. על המלכה. ועל הריקוד.

וכשהגיע הרגע של הריקוד, נעמה עשתה משהו שלא תכננה: היא הניחה את חלת הדבש על השולחן והדגימה בעצמה את ריקוד השמונה, עם זמזום. כל הכיתה צחקה — אבל זה היה צחוק טוב, צחוק של הנאה. אחר כך כולם הצביעו כדי לשאול שאלות, והשלוש דקות נגמרו מהר מדי.

בערב נעמה שכבה במיטה, עייפה ומרוצה. על השידה עמדה צנצנת הדבש של סבא, והאור של המנורה עבר דרכה וצבע את הקיר בזהב. "אמא," היא אמרה, "הקול שלי רעד בהתחלה." "המורה אורנה כתבה לי שבסוף היה ריקוד," חייכה אמא. "אז בסוף, הרעד התחלף בזמזום."

💤נעמה צחקה, עצמה עיניים ונרדמה. והיא חלמה על שדה פרחים ענק, ועל אלפי דבורים קטנות שרוקדות בשמש בצורת שמונה, בדיוק כמוה.