סופרים עד הרעם

לילה אחד איתן התעורר מרעש גדול. בּוּם! החלון רעד והתריס קרקש. לרגע אחד כל החדר נעשה לבן ובהיר, כאילו מישהו צילם אותו במצלמה ענקית, ומיד חזר להיות חשוך.

🤗איתן התיישב במיטה, עם לב דופק. "אמא!" הוא קרא. אחרי רגע אמא נכנסה, בפיג׳מה ובגרביים, והתיישבה על קצה המיטה. "סערה," היא אמרה בשקט. "סערת חורף גדולה. בוא לפה." איתן התכרבל לידה, ואמא משכה את השמיכה גם על הכתפיים שלה.

עוד הבזק לבן מילא את החדר. איתן עצם עיניים חזק. בּוּם! "למה השמיים כל כך כועסים?" הוא שאל. "הם לא כועסים," אמרה אמא. "בוא ואספר לך מה קורה שם למעלה."

"בתוך העננים הגדולים," אמרה אמא, "יש טיפות מים וחתיכות קרח קטנות, והרוח מערבבת ומקפיצה אותן כל הזמן. מכל ההתנגשויות האלה נאסף בענן חשמל, כמו כשמשפשפים בלון על סוודר והשיער נעמד. וכשיש יותר מדי חשמל, הוא קופץ החוצה בבת אחת. זה הברק."

"והרעם?" "הרעם הוא הקול של הברק. הברק כל כך חם ומהיר, שהוא דוחף את האוויר סביבו בכוח, והאוויר עושה בּוּם. אבל האור מגיע אלינו מהר מאוד, והקול לאט יותר. לכן קודם רואים את הברק, ורק אחר כך שומעים את הרעם."

"ויש לי תרגיל," אמרה אמא. "כשיש ברק, מתחילים לספור לאט, עד שמגיע הרעם. ככל שסופרים יותר, הסערה רחוקה יותר." איתן הסתכל על החלון וחיכה.

הבזק! "אחת," לחשו יחד, "שתיים... שלוש... ארבע..." בּוּם. "ארבע," אמרה אמא. "עכשיו בוא נראה מה יהיה בפעם הבאה."

הם חיכו. הבזק. "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש..." בּוּם — והפעם הרעם היה חלש יותר, כמו מישהו שמזיז רהיט בדירה למעלה. "שש!" אמר איתן. "זה יותר מארבע!" "נכון," חייכה אמא. "הסערה זזה. היא מתרחקת מאיתנו."

🐱בפעם הבאה הגיעו עד תשע. ואחר כך עד שתים עשרה, והרעם נשמע כמו גרגור עמוק של חתול גדול, רחוק רחוק מעבר להרים. איתן כבר לא עצם עיניים כשהיה ברק. הוא רק התחיל לספור, בשקט, ולפעמים אפילו חייך.

עכשיו נשאר רק הגשם. הוא ירד על הגג ועל החלון ועל העלים של העץ בחצר, טיפ־טיפ־טיפ, בקצב אחיד ורך. "אתה שומע?" לחשה אמא. "עכשיו השמיים שרים." איתן הקשיב. זה באמת נשמע כמו שיר. שיר בלי מילים, שנגמר ומתחיל מחדש.

💤"אמא," שאל איתן, מנומנם, "אם תהיה עוד סערה, אני אוכל לספור לבד?" "בטח," אמרה אמא. "עכשיו אתה יודע את הסוד: מה שמבינים, פחות מפחיד. ואם תרצה, אני תמיד יכולה לבוא לספור איתך." היא נישקה אותו על הראש. איתן הניח את הראש על הכרית והקשיב לגשם. אחת, שתיים, שלוש... ועוד לפני שהגיע לעשר, הוא כבר ישן.