הַשַּׁמָּשׁ הקטן

🕎בערב הראשון של חנוכה עמד אריאל ליד החלון עם סבא, מול החנוכייה הישנה מנחושת. סבא הכניס נר אחד בצד ימין, ונר נוסף במקום הגבוה, באמצע. "למה יש שני נרות, אם זה רק הלילה הראשון?" שאל אריאל. "הנר הגבוה הוא הַשַּׁמָּשׁ," אמר סבא. "הוא לא נחשב. התפקיד שלו הוא להדליק את האחרים."

סבא הדליק את הַשַּׁמָּשׁ בגפרור, ואריאל החזיק איתו את הַשַּׁמָּשׁ והדליק בעזרתו את הנר הראשון. כולם שרו, ואחר כך ישבו לאכול סופגניות. אבל אריאל המשיך להסתכל על הַשַּׁמָּשׁ. "סבא," הוא אמר, "זה קצת עצוב. הַשַּׁמָּשׁ עושה את כל העבודה, ובסוף אומרים שהוא לא נחשב."

סבא חייך את החיוך שלו, זה שתמיד בא לפני סיפור. "בוא," הוא אמר, "אספר לך מה הַשַּׁמָּשׁ חושב."

"בלילה הראשון," התחיל סבא, "הַשַּׁמָּשׁ הסתכל על הנר הקטן שהדליק, ושמח: הנה, בזכותי יש עוד אור בעולם. בלילה השני הוא הדליק שני נרות, והאור בחלון הוכפל. בלילה השלישי — שלושה. והַשַּׁמָּשׁ שם לב לדבר מוזר: בכל פעם שנתן מהאש שלו לנר אחר, האש שלו לא נעשתה קטנה יותר. היא נשארה בדיוק באותו גודל."

✨"באמת?" שאל אריאל. "בוא נבדוק," אמר סבא. הוא הדליק גפרור, ובעזרתו הדליק נר אחד. הלהבה של הגפרור לא קטנה, גם אחרי שהנר נדלק. אריאל הסתכל מקרוב. "זה נכון!" הוא לחש. "אור לא נגמר כשנותנים אותו."

"בדיוק," אמר סבא. "וכל לילה הַשַּׁמָּשׁ עבד קצת יותר: ארבעה נרות, חמישה, שישה. ובלילה השמיני, כשכל החנוכייה בערה, הַשַּׁמָּשׁ עמד למעלה, באמצע, והסתכל על השורה הארוכה של האורות. והוא עשה חשבון."

"איזה חשבון?" "תחשב איתי. בלילה הראשון נר אחד, בשני שניים, בשלישי שלושה, וכך עד שמונה. כמה נרות הדליק הַשַּׁמָּשׁ בכל החג?" אריאל ספר על האצבעות, ונעזר גם במפית ובעט. אחד ועוד שניים ועוד שלושה... "שלושים ושישה!" קרא אריאל.

"שלושים ושישה," הנהן סבא. "שלושים ושישה אורות שלא היו קיימים בלעדיו. ואף אחד לא סופר אותו. אבל הַשַּׁמָּשׁ לא היה עצוב. הוא ידע משהו שרק מי שנותן יודע: כשמאירים לאחרים, לא נעשים קטנים יותר. פשוט נעשים חלק מכל האור."

שבעה לילות אחר כך, בלילה השמיני, אריאל עמד שוב ליד החלון. הפעם הוא הדליק את כל שמונת הנרות בעצמו, בזהירות, וסבא רק עמד לידו. "שלושים ושישה," הוא לחש לַשַּׁמָּשׁ, כשהחזיר אותו למקומו הגבוה. "ספרתי בשבילך."

🕯️באותו לילה החנוכייה דלקה בחלון עוד הרבה אחרי שכולם הלכו לישון. ומהמיטה, דרך הדלת הפתוחה, אריאל ראה את האור הכתום רוקד על תקרת המסדרון. תשעה אורות קטנים, ואחד מהם גבוה מכולם. הוא חשב על כל האנשים שמדליקים אור לאחרים בלי שאף אחד סופר אותם: סבא, ואמא, והגננת הראשונה שלו. "לילה טוב, שַׁמָּשׁ," הוא לחש, ונרדם בחושך הרך, שכבר לא היה חשוך כל כך.