הגשם הראשון

כל הקיץ היה חם, חם מאוד. השמש זרחה כל יום, האדמה בגינה נסדקה, והעלים של העץ בחצר נעשו מאובקים ועייפים. עדי שאלה את אמא כל בוקר: "היום יהיה גשם?" ואמא הסתכלה על השמיים הכחולים ואמרה: "עוד לא. אבל הוא יגיע."

ואז, ביום אחד בסתיו, השמיים נראו אחרת. עננים אפורים ושמנמנים הגיעו מהים, והרוח נעשתה קרירה. עדי עמדה במרפסת והריחה את האוויר. "אמא! יש ריח מיוחד!" אמא חייכה. "זה הריח של לפני הגשם. האדמה כבר מרגישה שהוא בא."

טיפ. טיפה אחת נפלה על אדן המרפסת. טיפ. עוד אחת, על האף של עדי. היא צחקה. ואז — טיפ־טיפ־טיפ־טיפ — הגשם הראשון ירד. הוא ירד על הגגות ועל המכוניות ועל העץ, ושטף מהעלים את כל האבק של הקיץ.

🐸"אפשר לצאת?" שאלה עדי. "עם מגפיים," אמרה אמא. עדי נעלה את המגפיים הירוקים, עם העיניים של הצפרדע בקצה, ולבשה מעיל גשם צהוב עם כובע. והן יצאו לחצר, יד ביד.

בחצר כבר היו שלוליות קטנות. עדי קפצה לתוך הראשונה — פְּלוֹפּ! — והמים התיזו לכל הכיוונים. היא קפצה לשנייה, ולשלישית. גם אמא קפצה לשלולית אחת, קטנה, וצחקה.

עדי התכופפה והסתכלה על האדמה. היא כבר לא הייתה סדוקה ויבשה. היא הייתה כהה ורכה, והמים נכנסו לתוכה בשקט, כאילו היא שותה בצמא. "האדמה חיכתה לגשם כל הקיץ," אמרה אמא. "עכשיו היא שותה, ובחורף יצמחו ממנה פרחים, עשב ירוק, ואולי גם פטריות."

ליד הגדר עמד עץ הלימון של השכנים. עדי נעמדה מתחתיו וניערה ענף אחד בעדינות — ומקלחת של טיפות קרות נפלה עליה ועל אמא. "אוי!" צחקה אמא. "עכשיו גם אני רטובה!" והן צחקו יחד בגשם, וריח הלימון התערבב בריח של האדמה.

🐌שבלול אחד יצא מתחת לאבן ומתח את המחושים שלו. תולעת אדמה זחלה לאט על השביל. ציפור קטנה ניערה את הנוצות על הגדר וצייצה. "גם הם שמחים בגשם," אמרה עדי. "כולם שמחים," אמרה אמא.

כשחזרו הביתה, הלחיים של עדי היו אדומות מהקור, והמגפיים השאירו עקבות רטובים על השטיח. אמא הכינה שוקו חם, ועדי שתתה אותו ליד החלון, עטופה במגבת, והסתכלה על הטיפות שמתחרות זו בזו במורד הזכוכית. "הטיפה הזאת תנצח," היא אמרה והצביעה. והיא ניצחה.

בלילה הגשם עוד ירד. עדי שכבה במיטה, והחדר היה חשוך וחמים. על התריס נשמע טיפ־טיפ־טיפ, שקט וקבוע, כמו מישהו שמתופף שיר ערש בקצות האצבעות. "אמא," לחשה עדי, "הגשם שר לי." "הוא שר לכל העיר," לחשה אמא. "לאדמה, לעצים, לשבלולים — ולך."

😴עדי עצמה עיניים והקשיבה. טיפ־טיפ־טיפ. היא חשבה על השלוליות שיחכו בבוקר, על האדמה ששותה עכשיו בחושך ועל הפרחים שיצמחו. ולאט לאט, בקצב של הגשם הראשון, היא נרדמה.