השבלול והדרורית

🐌בקצה של גינה גדולה, מתחת לעלה רחב של דלעת, גר שבלול קטן בשם שלומי. שלומי עשה הכול לאט: הוא התעורר לאט, אכל לאט, ואפילו חייך לאט. על הגב שלו הוא נשא בית קטן ומסולסל, וכשהיה עייף — פשוט נכנס פנימה ונרדם.

על ענף של עץ הלימון, ממש מעל הדלעת, גרה דרורית קטנה בשם צפי. צפי עשתה הכול מהר: היא קפצה מענף לענף, ניקרה גרגרים, צייצה שירים ועפה סביב הגינה עשר פעמים לפני ארוחת הבוקר.

בוקר אחד נחתה צפי ליד שלומי. "בוקר טוב!" צייצה. "מה אתה עושה?" "אני הולך אל הברז שבקצה הגינה," אמר שלומי. "שם תמיד יש טיפות קרירות." צפי הסתכלה על הברז הרחוק, ואחר כך על שלומי. "אבל זה ייקח לך את כל היום!" "נכון," חייך שלומי, "זה ייקח לי את כל היום."

צפי עפה אל הברז, שתתה טיפה וחזרה. "הנה, הייתי שם וחזרתי," אמרה. "ועכשיו מה?" "ועכשיו," אמר שלומי, "אולי תבואי איתי? רק הפעם. לאט."

צפי לא ידעה איך הולכים לאט. בהתחלה היא קפצה קדימה וחיכתה, קפצה שוב וחיכתה. "נו, שלומי," היא קראה, "אתה עוד שם?" "עוד כאן," ענה שלומי בשקט. "תסתכלי למטה."

🐞צפי הסתכלה למטה. מתחת לעלה ישבה חיפושית אדומה עם שבע נקודות שחורות. קצת אחר כך הם עברו ליד שורה ארוכה של נמלים שנשאו פירורי לחם, אחת אחרי השנייה, כמו רכבת קטנה. ואחר כך ראו טיפת טל שנתלתה על קצה של עלה ונצצה בשמש כמו יהלום.

"אף פעם לא ראיתי את כל זה," לחשה צפי. "כשאני עפה, הכול עובר מהר מדי." "וכשאני הולך," אמר שלומי, "אני לא רואה את הגינה מלמעלה. אף פעם לא ראיתי איך נראה עץ הלימון מהשמיים."

צפי חשבה רגע. אחר כך עפה גבוה גבוה, הסתובבה סביב העץ ונחתה שוב ליד שלומי. "מלמעלה," סיפרה, "הגינה נראית כמו שמיכה עם ריבועים ירוקים. הדלעת שלך נראית כמו כרית כתומה, והברז נוצץ כמו כוכב קטן." שלומי עצם את העיניים וניסה לדמיין. "איזה יופי," אמר. "עכשיו גם אני ראיתי."

כך הם המשיכו כל הדרך. צפי סיפרה לשלומי מה רואים מלמעלה, ושלומי הראה לצפי מה רואים מלמטה. כשצפי התעייפה, היא ישבה רגע על הבית המסולסל של שלומי ונחה, ושלומי סחב אותה בזהירות, לאט לאט, כמו שרק הוא יודע.

כשהגיעו לברז, השמש כבר הייתה נמוכה והשמיים נצבעו בכתום. הם שתו יחד טיפות קרירות. "זה היה היום הכי ארוך שלי," אמרה צפי. "וגם היום הכי יפה."

🌙באותו ערב צפי לא עפה לענף הגבוה. היא התכרבלה על אבן קטנה, ליד הבית המסולסל של שלומי. "לילה טוב, שלומי," לחשה. "לילה טוב, צפי," ענה שלומי, לאט לאט, כמו תמיד. מעליהם נדלקו הכוכבים אחד אחד, והגינה כולה נרדמה.