הילדה החדשה בגן

ביום ראשון בבוקר, כשאיתי נכנס לגן, הוא ראה ליד הדלת ילדה שהוא לא הכיר. היו לה שתי צמות ארוכות ותיק ירוק עם ציור של צפרדע, והיא החזיקה חזק את היד של אמא שלה.

"ילדים," אמרה הגננת מירב, "זאת ליה. היא עברה לגור בעיר שלנו, ומהיום היא תהיה איתנו בגן." כל הילדים הסתכלו על ליה, וליה הסתכלה על הרצפה.

כל הבוקר ליה ישבה בשקט. במפגש היא לא שרה, בארוחת עשר היא אכלה רק חצי פרוסה, ובחצר היא עמדה ליד הגדר והסתכלה על הילדים משחקים. איתי ראה אותה מארגז החול. הוא רצה להגיד לה משהו, אבל לא ידע מה.

בערב, באמבטיה, הוא סיפר לאבא: "יש ילדה חדשה, והיא לא מדברת עם אף אחד." אבא שפך מים חמימים על הגב שלו ושאל: "איך הרגשת ביום הראשון שלך בגן?" איתי חשב. "פחדתי. לא הכרתי אף אחד." "ומה עזר לך?" "נדב נתן לי לשחק עם המשאית שלו," נזכר איתי, וחייך.

למחרת, בחצר, איתי לקח את האת הצהובה — האת הכי טובה בגן, זאת עם הידית הארוכה — והלך אל הגדר. "רוצה?" הוא שאל והושיט לליה את האת. ליה הסתכלה עליו רגע ארוך. אחר כך לקחה את האת, בלי מילה, והלכה אחריו לארגז החול.

🪣הם חפרו יחד. איתי חפר תעלה ארוכה, וליה חפרה בור עגול בקצה התעלה. "זה ים," אמרה ליה פתאום, בקול שקט שקט. איתי הרים את הראש. זאת הייתה המילה הראשונה שהוא שמע ממנה. "אז זה נהר," הוא אמר והצביע על התעלה, "והוא זורם לים שלך."

הם הביאו מים בדלי הכחול ושפכו לתעלה. המים זרמו לאט, עשו פיתול קטן ונשפכו אל הבור של ליה. "הנהר הגיע לים!" צחקה ליה, וזה היה הצחוק הראשון שלה בגן. עוד שני ילדים באו להסתכל, ואחר כך עוד ילדה, ועד מהרה כולם בנו יחד גשרים ממקלות וסירות מעלים.

כשאמא של ליה באה לקחת אותה, ליה רצה אליה. "אמא, בנינו נהר! איתי ואני!" אמא של ליה הסתכלה על איתי וחייכה חיוך גדול. "תודה," היא אמרה לו בשקט, ואיתי הרגיש חום בבטן, כמו אחרי שוקו.

באותו לילה, בבית אחד, איתי שכב במיטה וסיפר לאבא על הנהר ועל הים. "ומחר," הוא אמר, "אני אראה לליה איפה מסתתרים החלזונות." ובבית אחר, לא רחוק משם, ליה שכבה במיטה החדשה שלה, בחדר החדש שלה, ולחשה לאמא: "יש לי חבר."

💤שני הילדים עצמו עיניים באותו רגע בדיוק. הם לא ידעו את זה, אבל שניהם חלמו על אותו נהר קטן, שזורם לאט לאט אל ים עגול, בארגז חול אחד בגן.