🧱 שני מגדלים וגשר אחד
בחדר של תמר ויונתן, על השטיח הכחול, עמדו שני מגדלים. המגדל של תמר היה אדום וצהוב, עם חלון קטן באמצע. המגדל של יונתן היה ירוק וכחול, עם דגל מנייר בראש. שניהם בנו כל אחר הצהריים, קובייה אחרי קובייה, והמגדלים גדלו וגדלו.
בסוף נשארה בקופסה רק קובייה אחת: הקובייה הארוכה, זאת שאפשר לשים למעלה כמו גג. תמר ויונתן הושיטו יד באותו רגע. "היא שלי!" אמרה תמר. "אני ראיתי אותה קודם!" אמר יונתן. כל אחד משך לכיוון שלו.
ואז — בום! המרפק של תמר נגע במגדל של יונתן, והרגל של יונתן נגעה במגדל של תמר, ושני המגדלים נפלו בבת אחת. קוביות התפזרו על כל השטיח, ואחת התגלגלה עד מתחת למיטה.
בחדר היה שקט. תמר ישבה בפינה אחת, עם הידיים על הברכיים. יונתן ישב בפינה השנייה, עם הקובייה הארוכה ביד. אף אחד לא אמר כלום. מבחוץ נשמעו ציפורים, ומהמטבח הגיע ריח של מרק.
אמא הציצה מהדלת, ראתה את הקוביות הפזורות ואת שני הפרצופים העצובים, ולא אמרה כלום. היא רק הניחה על השטיח צלחת עם פרוסות תפוח, מחולקות לשתי ערימות שוות, ויצאה בשקט. תמר ויונתן אכלו בלי להרים את הראש, אבל הקול של הנגיסות הפריכות מילא את החדר, ופתאום השקט כבר לא היה כל כך כבד.
יונתן הסתכל על הקובייה הארוכה. פתאום היא לא נראתה לו כל כך חשובה. הוא הסתכל על תמר. היא נראתה עצובה, והוא נזכר שהחלון הקטן באמצע המגדל שלה היה ממש יפה.
"תמר," הוא אמר בשקט, "המגדל שלך היה יפה." תמר הרימה את הראש. "גם שלך," היא אמרה. "במיוחד הדגל." הם שתקו עוד רגע, ואז תמר שאלה: "אתה רוצה לבנות מחדש?"
הם התחילו לאסוף את הקוביות. הפעם תמר בנתה מגדל אחד ויונתן בנה מגדל שני, אבל קרוב קרוב, במרחק של יד אחת. כשהמגדלים היו גבוהים, יונתן הרים את הקובייה הארוכה. הוא לא שם אותה על המגדל שלו, וגם לא על המגדל של תמר. הוא שם אותה בדיוק באמצע — קצה אחד על המגדל האדום, וקצה שני על המגדל הירוק.
"גשר!" צחקה תמר. "עכשיו המגדלים חברים," אמר יונתן. הם הושיבו על הגשר שתי בובות קטנות, שיוכלו לבקר זו את זו. אחר כך בנו עוד בית קטן, ועוד שביל מקוביות, ועד שאבא קרא לארוחת ערב, על השטיח הכחול כבר עמדה עיר שלמה.
בלילה, כשהאור בחדר כבה, העיר נשארה לעמוד על השטיח. אור קטן מהמסדרון נפל עליה, והגשר נראה כמו קשת. "יונתן," לחשה תמר מהמיטה שלה, "סליחה על המרפק." "סליחה על הרגל," לחש יונתן מהמיטה שלו.
"לילה טוב, עיר," לחשה תמר. "לילה טוב, גשר," לחש יונתן. ושניהם נרדמו, כל אחד במיטה שלו, קרובים קרובים, במרחק של יד אחת.