מכתבים לחבר רחוק

דניאל ועומר היו חברים מאז שהיו בני שלוש. הם ישבו יחד בגן, יחד בכיתה, ויחד על הספסל בחצר, שם החליפו מדבקות ובנו תוכניות סודיות. ואז, בסוף השנה השנייה בבית הספר, עומר עבר לגור באילת — רחוק רחוק, בקצה הדרומי של הארץ, ליד הים האדום.

בשבועות הראשונים דניאל הרגיש שחסר לו משהו, כמו שן שנפלה והלשון כל הזמן מחפשת אותה. בהפסקה הוא לא ידע עם מי לשבת. בבית הוא לא ידע למי לספר בדיחות. "זה נגמר," הוא אמר לסבתא, כשבא אליה ביום שלישי. "עומר כבר בטח מצא חבר חדש."

✉️סבתא הניחה לפניו כוס תה עם נענע ושאלה: "כתבת לו פעם מכתב?" "מכתב?" דניאל הרים גבה. "אפשר לשלוח הודעה." "הודעה זה טוב," אמרה סבתא, "אבל מכתב זה משהו שאפשר להחזיק ביד. משהו שאפשר לשמור במגירה ולקרוא שוב בלילה." היא פתחה ארון ישן והוציאה דפי מכתבים בצבע תכלת ומעטפות עם פס אדום וכחול.

דניאל ישב ליד השולחן של סבתא וכתב. בהתחלה לאט, ואחר כך מהר יותר. הוא כתב על המורה החדשה, על הכלב של השכנים שלמד לפתוח את השער, ועל כך שבמשחק הכדורגל בהפסקה אין אף שוער טוב כמו עומר. בסוף הוא צייר את הספסל בחצר, עם שני ילדים קטנים שיושבים עליו.

הוא וסבתא הלכו יחד לסניף הדואר, הדביקו בול והכניסו את המעטפה לתיבה האדומה. "ועכשיו," אמרה סבתא, "מחכים. גם זה חלק מהעניין."

🐚עברו שבוע וחצי. דניאל כמעט שכח מהמכתב. ואז, ביום רביעי, כשחזר מבית הספר, הוא ראה על השולחן מעטפה עבה עם הכתב העקום של עומר. בפנים היו מכתב ארוך, ציור של דג צבעוני עם פסים, וצדף ורוד קטן, חלק ומבריק מבפנים.

"הים פה כל כך צלול שרואים את הדגים אפילו מהמזח," כתב עומר. "יש לי חבר חדש בכיתה, קוראים לו איתן, הוא נחמד. אבל הוא לא יודע את הצחוק הסודי שלנו. רק אתה יודע אותו." דניאל קרא את השורה הזאת שלוש פעמים, ובכל פעם חייך יותר.

בסוף המכתב עומר הציע רעיון: "בוא נסכם שבכל ערב, בשמונה בדיוק, נסתכל שנינו על הכוכב הכי בהיר בשמיים. ככה נדע שגם השני מסתכל." אבא של דניאל הסביר לו שהכוכב הכי בהיר בערבים האלה הוא בכלל כוכב הלכת נוגה, ושרואים אותו גם מאילת וגם מהבית שלהם, בדיוק אותו דבר.

מאז, המכתבים עברו הלוך וחזור. מכתב אחד הגיע עם חול ורדרד מהחוף, מכתב אחר יצא עם עלה של עץ התאנה מהחצר. הם המציאו קוד סודי, כתבו סיפור בהמשכים, ואפילו תכננו מה יעשו בחופש הגדול, כשעומר יבוא לבקר.

⭐גם הערב דניאל עמד ליד החלון, עם הצדף הוורוד ביד. בשמונה בדיוק הוא הסתכל החוצה. נוגה דלק נמוך מעל הבתים, שקט ויציב. דניאל דמיין את עומר עומד ליד חלון אחר, ליד ים אחר, ומסתכל על אותה נקודה של אור. "לילה טוב, עומר," הוא לחש. ואז נכנס מתחת לשמיכה, הצמיד את הצדף לאוזן, ונרדם לקול של ים רחוק.