🐴 הסוס הזקן מהחווה
בחופש הגדול נסעה יעל לבקר את הדוד גדי, שגר בחווה קטנה בגליל. היו שם תרנגולות, שתי עיזים סקרניות, כלבה בשם פלפל ושלושה סוסים. יעל חלמה על הסוסים כל הדרך באוטו. היא דמיינה איך תדהר על סוס שחור ומבריק, והרוח תעיף לה את השיער.
בבוקר הראשון הדוד גדי לקח אותה לאורווה. הסוס השחור, ברק, רקע ברגל בחוסר סבלנות. הסוסה הלבנה, ענבר, הניעה את הראש למעלה ולמטה. ובתא האחרון עמד סוס חום ושמנמן, עם רעמה אפורה ועיניים רכות. "זה קינמון," אמר הדוד. "הוא יהיה הסוס שלך השבוע."
יעל הסתכלה על קינמון בעצב. "אבל הוא זקן," היא אמרה. "הוא בכלל לא יכול לדהור." "נכון," אמר הדוד גדי, "קינמון כבר לא דוהר. אבל הוא יודע דברים שהסוסים הצעירים עוד לא למדו. תני לו הזדמנות."
בימים הראשונים יעל קצת התאכזבה. קינמון הלך לאט, עצר לאכול עשב, ולפעמים סתם עמד והסתכל על הנוף. אבל הדוד גדי לימד אותה לטפל בו: איך מברישים את הפרווה בתנועות ארוכות, בכיוון השערות, ואיך מנקים בעדינות את הפרסות. בכל פעם שיעל הברישה אותו, קינמון עצם עיניים ונשף נשיפה ארוכה וחמה, כאילו הוא מחייך.
ביום הרביעי הם יצאו לטיול אל המעיין שבעמק. ברק וענבר הלכו קדימה בצעדים מהירים, אבל בירידה התלולה, בין הסלעים, הם התחילו להחליק ולהתעצבן. קינמון, לעומת זאת, הוריד את הראש, בחר כל צעד בזהירות והוביל את יעל בבטחה, כאילו הוא מכיר כל אבן בשביל.
"הוא באמת מכיר," אמר הדוד גדי. "קינמון הלך בשביל הזה מאות פעמים. כשהיה צעיר, הוא היה הכי מהיר בחווה. היום הוא הכי חכם." יעל ליטפה את הצוואר של קינמון והרגישה, בפעם הראשונה, שהיא סומכת עליו לגמרי.
ליד המעיין הם נחו בצל של עץ תאנה. יעל טבלה את הרגליים במים הקרים, וקינמון שתה לאט, לגימה אחרי לגימה. היה שקט. שפירית כחולה ריחפה מעל המים, ומרחוק נשמע ציוץ של ציפור. יעל הבינה שאילו הייתה דוהרת, היא לא הייתה שומעת את כל זה.
עד סוף השבוע יעל וקינמון נעשו חברים. היא הביאה לו גזר כל בוקר, וקינמון חיכה לה ליד הגדר. כשיעל קראה בשמו, קינמון הרים את האוזניים וצעד אליה, לאט כמו תמיד, אבל ישר אליה.
בערב האחרון, כשהשמש שקעה מעל ההרים וצבעה את העמק בזהב, יעל הברישה את קינמון בפעם האחרונה. כשסיימה, קינמון הוריד את הראש הגדול שלו והניח אותו בעדינות על הכתף של יעל. הם עמדו ככה זמן ארוך, בלי לזוז, והקשיבו לצרצרים.
"תודה, קינמון," לחשה יעל. "לימדת אותי שלא צריך למהר." באותו לילה, במיטה בחדר הקטן בחווה, היא נרדמה כמעט מיד, וחלמה שהיא רוכבת על קינמון בשביל ארוך ושקט, צעד אחרי צעד, בלי למהר לשום מקום.