קריינות היא קול שמספר או מסביר מחוץ לתמונה, בלי שרואים את מי שמדבר. היא נפוצה בסרטים תיעודיים, בסרטוני הסבר, ולפעמים גם בסרטים עלילתיים שבהם הגיבור ״מספר״ את הסיפור.
בדרך כלל מקליטים את הקריינות בנפרד, אחרי שהתמונות כבר ערוכות או לפחות מתוכננות. כך אפשר לכתוב טקסט שמתאים בדיוק למה שרואים, ולהקליט אותו בשקט, בלי רעשי הצילום.
כלל חשוב בקריינות: לא לתאר את מה שהצופה כבר רואה. אם על המסך רואים כלב רץ, הקריין לא אומר ״הכלב רץ״ — הוא מוסיף משהו: ״רקס רץ ככה כל בוקר, כבר שמונה שנים״.
לקריינות טובה כותבים משפטים קצרים, קוראים בקול כמה פעמים לפני ההקלטה, ומדברים לאט ובבירור — כאילו מספרים לחבר. מקליטים בחדר עם בדים או אפילו בתוך ארון בגדים, כדי שלא יהיה הד.
💡 איך זוכרים? קריינות = קול מחוץ לתמונה. מוסיפים, לא מתארים מה שרואים.
1. מה זו קריינות?
2. מתי מקליטים בדרך כלל קריינות?
3. מה הכלל החשוב בכתיבת קריינות?
איך זוכרים מה זה קריינות?
קריינות = קול מחוץ לתמונה. מוסיפים, לא מתארים מה שרואים.
אילו מושגים קשורים לקריינות?
מיקרופון דש, פסקול, סרט תיעודי. ההגדרה הקצרה של כל אחד מהם מופיעה למעלה, ומכל אחד יש קישור לעמוד משלו.
