לפי הסיפור, בימי המלך אחאב ואשתו איזבל הפיצו רבים בממלכת ישראל את עבודת הבעל. אחרי שנים של בצורת, אליהו קרא לעם ולארבע מאות וחמישים נביאי הבעל להתאסף בהר הכרמל. כל צד הכין פר על מזבח, בלי להדליק אש, והתפלל — והאל שיענה באש הוא האלוהים.
נביאי הבעל קראו לאלוהיהם מהבוקר עד הצהריים, ולא קרה דבר. אליהו בנה מזבח משתים עשרה אבנים, כמספר שבטי ישראל, ואפילו ציווה לשפוך עליו מים שוב ושוב. אחרי תפילתו ירדה אש ואכלה את הקורבן, את העצים, את האבנים ואת המים. העם קרא ״ה׳ הוא האלוהים״, ואחר כך הגיע סוף סוף הגשם.
מאוחר יותר, כשאיזבל רדפה אחריו, אליהו ברח אל הר חורב, ושם למד שאלוהים אינו ברוח החזקה, לא ברעש ולא באש, אלא ב״קול דממה דקה״. הכרמל ידוע גם ביופיו ובצמחייה הירוקה שלו, והשם ״כרמל״ קשור למילה ״כרם״.