האוויר לא נגמר בבת אחת, אלא נעשה דליל יותר ויותר. הקו נקרא על שם המהנדס תיאודור פון קרמן, שחישב שבסביבות הגובה הזה האוויר דליל כל כך, שמטוס היה צריך לטוס מהר כמו לוויין כדי שהכנפיים יחזיקו אותו. כלומר, שם בערך נגמרת ״התעופה״ ומתחיל ״הטיסה בחלל״.
זה גבול מוסכם ולא קיר אמיתי, ולכן יש גם מחלוקות: בארצות הברית, למשל, נותנים כנפי אסטרונאוט למי שעבר גובה של כ־80 קילומטרים. בכל מקרה, מאה קילומטרים הם מרחק קטן ביחס לחלל — תחנת החלל חגה גבוה פי ארבעה, והירח רחוק פי כמעט ארבעת אלפים.

